 כינוי:
Dodly בן: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2008
ריטלין- אם חשבתם שספורט אקסטרים זה מסוכן
לא יכולתי שלא להתפוצץ כשראיתי על מה הנושא החם העכשווי. להתפוצץ גם מצחוק וגם מעצבים.
כאחד שאובחן כ-ADHD (קל-בינוני, אבל עדיין), תמיד חיפשתי דברים על התרופה הזאת. המכה הזאת.
ובכן, אני זוכר איך הכל התחיל כשהייתי ממש קטן, גיל 4 בערך. אמא שלי אמרה שהיא ראתה תכנית בטלוויזיה, שדיברה על ילדים היפראקטיביים, ומכיוון שהיא ראתה שהרבה תסמינים שדיברו עליהם אני גם מקיים, היא החליטה לשלוח אותי לאבחון. אבחנתי כבעל ADHD (הפרעת קשב וריכוז + היפראקטיביות), וזה די שינה לי את החיים.
כשהייתי קטן (כך סיפרו לי), הייתי ילד קצת אלים שמשתולל כל הזמן ומציק לאחרים. מורים כמובן חשבו, שאני בעייתי וצריך להשתיק אותי. ככה זה עם מערכת החינוך.
אז התחלתי לקחת ריטלין כבר מכיתה א', למרות כל תופעות הלוואי הכבדות ואי הידיעה של מה באמת יקרה. הכדור הזה גרם לי לעייפות, מדי פעם כאבי ראש/סחרחורות, וגם הפסיק לי את הצמיחה לגובה (למרות שמחקרים בנושא גובה שנויים במחלוקת). כל זה, אחרי שסך הכל לקחתי 10 מ"ג כדור ליום. ניסיתי להגיד להורים שהכדור הזה לא עושה לי טוב, אבל כנראה הם חשבו שאני "קטן מכדי להחליט מה טוב בשבילי", והמשיכו עם הכדור עד כיתה ג' בערך, שם הפסקתי אותו סוף סוף. ההשפעה הענקית שהייתה עלי מאז היא פחד. פחד שאם אני אעשה את אותם דברים שעשיתי כשהייתי קטן, אני שוב "אוענש" ע"י כדורים שגוזלים ממני את כל המרץ, האנרגיה ועושים אותי ילד שקט וביישן. פשוט לא היה כוח להיות משהו אחר. אז התאמצתי, לנסות ולהתנהג באותו אופן שהכדור גורם לי להתנהג, רק בלי באמת לקחת אותו. התוצאה גרמה לי להפוך באמת לילד שקט ביישן ואדיש, שהקונפליקטים בין המרץ לחוסר המרץ בו נמשכים עד היום.
אז מי באמת הרוויח פה? המורים? ההורים? אני?
נכון, הציונים שלי ביסודי לא נפלו מממוצע של 90, אבל באיזה מחיר? בחטיבה מצאתי את עצמי מתרסק בגלל חוסר היכולת שלי ללמוד. הרי מה המשמעות של ADD? הפרעת קשר וריכוז. אם לא ילמדו אותי איך ללמוד, אני לא אדע כי יש לי בעיה שמפריעה לי ללמוד לבד. אבל מה יותר קל, ללמד ילד ללמוד, או לדחוף לו כדור והקלות כדי להתחמק מהבעיה? השאלה כמובן רטורית.
אני מודע לכך שיש ילדים שאומרים לעצמם שריטלין עוזר להם, ובלי זה הם יהפכו לאנשי-זאב חסרי מעצורים ורחמים. אבל תחשבו על זה- מה הבעיה בעצם? אם החברה אומרת שאנחנו פרחחים, משתוללים, מרחפים או חסרי מוטיבציה, זה אומר שאנחנו באמת כאלה?
הרי לכל אחד יש את השיטה שלו ללמוד, שיטה שייחודית לו, ומי שעוד לא מצא את השיטה הזאת, ימשיך לקבל ציונים נמוכים, כי מערכת החינוך פונה לבינוניות. לדעתי, הריטלין משנה את ה"אני הפנימי" והופך אתכם לאנשים אחרים. אתם כבר לא חיים את חייכם, אתם חיים את הכדור. הכדור חי אתכם. כמו סם בעורקים שמאלץ אתכם לקחת עוד ועוד ממנו, ללא הפסק.
ומה קורה כשמנסים להפסיק? החיה הרעה שכלאתם מתפרצת בבת אחת, בכל העוצמה שקלעתם כל הזמן הזה בפנים, ואתם מתחילים לפחד ולחשוב שזה סימן שאתם לא מסוגלים להתמודד ללא הכדור.
שמעתם פעם על רפואה אלטרנטיבית? לא מזמן הייתה את התכנית בערוץ 2 (לא זוכר את שמה) על ריטלין (כאילו שחסרות תכניות כאלה), שם אמרו 2 דברים חשובים:
1. 50% מהמאובחנים, לא באמת בעלי הפרעה כלשהי בהתנהגות, אלא פשוט בעלי קשיי שינה. כשאנחנו עייפים, הגוף מתחיל להיות תזוזתי יותר, כדי להתנגד לעייפות.
2. 30% מאלה שלוקחים ריטלין, לא באמת מרוויחים מזה משהו. לפעמים זה לא עושה להם כלום, ולפעמים זה אפילו גורם למצב להחמיר.
3. כשאנחנו לוקחים ריטלין, אנחנו פוסלים כל אפשרות לבעיה אחרת שהייתה קיימת אצלנו. אם למשל, הבעיה הייתה עייפות, אנחנו כבר לא נדע את זה כי עכשיו אנחנו אנשים אחרים ואי אפשר לאבחן אותנו בהתאם. יכול להיות גם שהבעיה לעולם לא תפתר כי אנחנו לא משתמשים בתרופה הנכונה.
אז מה עושים עם ה-30% האחרים? כל אחד ומה שמתאים לו. יש כאלה שלשמוע מוסיקה עוזר להם, יש כאלה שלאכול עוזר להם, לדבר, להוציא מרץ, לצייר ועוד הרבה דברים אחרים. הבעיה היחידה היא, שהרבה מהדברים האלה אי אפשר לעשות בשיעור, וזה מה שבהרבה מקרים גורם לכישלון במבחנים, למרות שאתם מצטיינים בשיעורי בית או בכל דבר אחר מחוץ לבצפר.
המורים של היום יכולים להיות ממש בורים בכל מה שנוגע לכושר למידה. אתם רואים שהתלמיד מצליח בהכל חוץ מהמבחנים בכיתה, למה עדיין להאשים אותו ולא את המערכת?
וחוץ מזה, מי קבע שלאחד מגיע ריטלין יותר ממישהו אחר, אם שניהם מצליחים אחרי שהם לקחו אותו? זה בדיוק מה שגורם לשוק השחור של הריטלין. ילד שלא אובחן, ומקבל 90 עם ריטלין, ו-70 בלי ריטלין צריך להדליק איזו נורה אדומה לא?
למשל, מבחן ה-TOVA הבלתי נסבל שגם אני עברתי. המבחן הוא פשוט: על מסך מחשב מהבהב כל שנייה ריבוע לבן, ובתוכו ריבוע שחור קטן. אם הריבוע השחור מופיע בצד התחתון של הריבוע הלבן, צריך ללחוץ על כפתור, אם הוא מופיע בצד העליון של הריבוע הלבן, צריך להתעלם.
ככה ממשיכים...במשך 20 דקות. הרי, מי לא יתעצבן מלשבת 20 דקות שלמות על כסא לא נוח, מול מסך עם ריבוע מהבהב שגומר את העיניים, ואם פספסת כי מצמצת, בעיה שלך? אם אני לא מסוגל לעשות את זה סימן שאני בעל הפרעת קשב וריכוז?
אז מה אחרים עושים בקלות שאני עושה בקושי?
קודם כל, לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. לוקח שעה לכתוב כל שורה, עוד שעה לחשוב מה לכתוב הלאה, כי עד שכתבת את השורה הקודמת שכחת מה רצית לכתוב, באמצע הכתיבה להיזכר פתאום שאני צריך להשקות את העציצים, לראות את המים מההשקיה ולהיזכר שאני צמא, לשתות ולרצות ללכת לשירותים, ללכת לשירותים ולראות שחסר נייר טואלט וההורים הורגים אותי אם אני לא מחליף, ללכת למרפסת לחפש נייר חדש, להסתכל מהחלון של המרפסת ולראות כמה ילדים עם חולצות בצפר ולזכור שיש לי שיעורים, ללכת לחדר לעשות שיעורים ו...רגע, מה הייתי אמור לעשות?
ולמה לעצור בפוסט? הרי אותו דבר קורה גם במבחנים! לקרוא אלף פעם את אותה שאלה, ולגלות שעד שהתחלתם לענות עליה, כבר יש צלצול ואתם נכשלים כי המבחן שלכם...ריק?
חשבתי לנסות לעשות פגישת מחזור ביני לבין הריטלין, וניסיתי לקחת שוב בכיתה ח'. זה הזכיר לי כמה רע הרגשתי ביסודי. אני אפילו לא חושב על קונצרטה, זה פשוט יהרוג אותי נפשית.
אני גם די בטוח עכשיו, שהרבה דברים כאן יצאו מבולגנים, רק בגלל שאני לא יכול לעשות סדר בעצמי, ובטח שלא במה שאני כותב.
רק אגיד לסיכום, שאני שמח שהנושא החם עורר אותי והוציא ממני את כל זה. יש בוודאי עוד מלא דברים שלא כתבתי, כי כרגע אני חושב כמה נחמד אם היה לי חתול, סתם קפצה מחשבה לראש.
| |
שברו את ההגיון, צאו מהקופסה, וכנסו לעולם מלא באשליה...
בעולם כמו שלנו, ללא הבדלים
גרים בשמחה ובאושר- ילדים
אך לא הכל שמח ומאושר
בדיוק כמו אצלנו, לא כולם עם מוסר
יש אנשים שלועגים למותר
זהו סיפורו האמיתי של ילד
ללא חטאים, רק מעשים טובים
שהיה קורבן למעשים זדוניים
קראו והפנימו, לבל יקרה לכם אותו הדבר...
יום אחד הלכתי ברחוב
ופתאום במקרה פגשתי דוב
הוא שאל אם במקרה אני יכול לעזור
לסחוב מקרר שהוא קנה באמקור
שאלתי מה זה אמקור והוא אמר "סתם חברה"
אז אמרתי שבסדר, אעזור לו בסחיבה
למזלי הדירה הייתה די קרובה
אחרי הכל אני צעיר וזו הייתה משימה קשה
הוא הזמין אותי לקפה, אז אמרתי לו טוב
בכל זאת, לא כל יום יוצא לקבל קפה מדוב
התחלנו לדבר על כל מיני דברים
על משפחה, על בית הספר ועל חברים
מסתבר שדובים הם כמו אנשים
עושים מבחנים, והולכים לחוגים
לדוב שפגשתי קראו אריאל
"לדובים יש שמות? זה עלול לבלבל"
"לבלבל? למה?" הוא שאל
"כי אי אפשר לדעת אם אתה מדבר על חיה או אדם למשל"
"וודאי שאפשר" הוא ענה במהירות
"אי אפשר" עניתי בוודאות
"אתה פשוט ניגש ושואל"
"בסדר, הבנתי. אני מתנצל"
ואז הוא הציע לי סוכריה על מקל
אמרתי שאני לא מעוניין, והוא התעקש
פתאום... הוא התחיל אותי למשש
מיהרתי לברוח, רחוק כמה שאפשר
תמיד אמרו לי לא לסמוך על מישהו זר
מאז כבר עבר הרבה זמן
והמפגש נשאר רק זיכרון ישן
יום אחד קמתי, הוצאתי ראש מהחלון
ובחוץ ראיתי כתב שעורך ראיון
ליד הכתב עמד לו מקרר
אז התלבשתי כמה שיותר מהר
יצאתי החוצה, שיפשפתי עיניים טוב
וליד המקרר עמד לא אחר מאשר הדוב
צעקתי לכתב "תיזהר, הוא פושע!"
והכתב אמר "כן, אני יודע"
לא הבנתי מה קורה, והכתב פירט
"הוא היה פושע פעם, היום הוא שופט"
"שופט? רגע... מה לעזאזל?"
"הוא החליט להשנות, וללכת בדרכי האל"
"דרכי האל? מה הכוונה?"
"ובכן, זה פשוט- הוא חזר בתשובה"
"אחרי שהבין את חומרת מעשיו,
שלא לדבר על ששילם כסף רב,
הוא החליט לתקן את כל מה שעשה,
ועכשיו הוא חי עפ"י ההלכה.
הוא הלך לאוניברסיטה ולמד משפטים,
והיום הוא שופט בענייני ילדים."
"ענייני ילדים? בטוח שזה נכון?
עד לא מזמן הוא התנהג בזדון..."
"אל דאגה ילד, לכן אני פה,
באתי לראיין ולבדוק מה שלומו,
וכמובן, אם הוא נקי מהאשמות שלו."
"שמעת את זה ילד?" אמר הדוב פתאום
"יצאתי זכאי, אז מצידי תסתום"
ופתאום ברחוב, ליד הדוב והמקרר,
הופיע מעבר לפינה ילד אחר.
"הי ילד, יש לך דקה?"
"כן אדוני, איך אוכל לעזור לך?"
"אני צריך שתעזור לי לסחוב.
אל תדאג, הבית שלי קרוב"
הכתב התפרץ ואת הדוב שאל-
"למה אתה צריך ילד? הכוח שלו דל"
"זה בסדר" אמר הדוב "המקרר לא כבד."
"חוץ מזה, אני אוכל אותו בסוכריה לכבד"
"סוכריה על מקל?" יצא לי לשאול
"אמרתי לך לסתום" אמר והגביר את הקול
"שמעתי מספיק" אמר הכתב
"אתה הולך לכלא, מיד ועכשיו"
"לעזאזל איתך ילד!" הדוב צעק
"אני עוד אנקום בך! אני מכיר את השב"כ!"
השוטרים הגיעו, והדוב נעצר
ואני חזרתי הביתה, קצת יותר מאושר
מצד אחד חשבתי שיותר הוא לא יטריד
אבל הוא אמר נקמה... וזה קצת מפחיד
החלטתי להתעלם, והמשכתי בחיים
עברו כמה שנים, נולדו לי ילדים
שכחתי כבר את החיה שמאחורי הסורגים
יום אחד בא אלי הבן בריצה
הוא התרגש ורעד, וגם קצת בכה
התחלתי לדאוג ושאלתי מה קרה
הוא אמר שהוא פגש ברחוב דובה
הוא סחב לה עציץ והיא הציעה לו קפה
ואז הוא הפסיק לדבר, והבנתי מה קורה
יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ
ראיתי דובה שעומדת בחוץ
שאלתי אותה "מי את?" והיא אמרה "תחשוב"
"אם עוד לא הבנת, אני אשתו של הדוב"
אז זו הנקמה שעליה דיבר.
זה כל כך שפל... התחשק לי... להתנצל.
ביקשתי ממנה סליחה ורציתי להכנס
היא פתחה לי את הדלת, והכינה לי נס
אמרתי לא תודה, וביקשתי את בעלה
היא קראה לו, וכעבור 2 דקות הוא בא
הוא ראה אותי והתחיל לצחוק
"אז אנחנו נפגשים שוב, אה מתוק?"
"אל תקרא לי מתוק, באתי להתנצל"
"להתנצל?" הוא התפלא
"כן. החלטתי שלכעוס זה לא יפה"
הצעתי לו סוכריה על מקל, לזכר תקופה
"כשזה בא ממך, אפילו אשמור את העטיפה"
הוא פתח את האריזה והתחיל ללקק בהנאה
אמרתי שאני צריך לזוז, ושנתראה בפעם הבאה
"אבל מה איתי?" שאלה האשה "לי לא מגיעה סוכריה?"
"צודקת" אמרתי בבושה. "מגיע לך, על כל העבודה"
חזרתי הביתה והלכתי לישון
כשקמתי בבוקר קראתי את העיתון
לא התפלאתי לראות את כותרת הכתבה-
"בעל ואישה נפטרו אמש מהרעלת קיבה"
אזהרה- אסורה הקריאה לאנשים הבאים: בעלי לב חלש, אי יכולת קריאה, בעלי הגיון.
(אני מניח שהאזהרה הזאת הגיעה מאוחר מדי, לא? P:)
| |
אז מה?
עצלנות, חוסר רצון, חוסר השקעה, לחץ, שעמום, בצפר... אני יכול להמציא אלף עשרים ושתיים וחצי תירוצים למה לא עדכנתי, למה לא קראתי בלוגים, למה לא התחברתי למסנג'ר, או פשוט למה חוץ מלראות אותי בבצפר אני "מת".
והאמת, שאין לי מושג. אולי זה בעצם שקר, כי אני יודע ומכחיש מעצמי.
אז חופש סוכות עבר, ואני יכול להגיד שבחופש הזה עשיתי כלום. פשוט כלום, למרות שחיכיתי לחופש הזה.
מה היה לי בתכנון? לעשות שיעורים, להשקיע בבצפר, להיפגש עם חברים, לטייל, לפגוש את המשפחה ועוד כל מיני. ומכל זה מה עשיתי? ישבתי בבית ושיחקתי פלייסטיישן, ישנתי, אכלתי ו...ככה אולי גם יצאתי מהבית.
אה כן, שכחתי להגיד שקצת לפני חופש סוכות קניתי פלייסטיישן 2 (באיחור אופנתי), כי מצאתי ביד 2 במחיר זול. חוץ מזה, התחשק לי ממש הרבה שנים P:
אבל, וזה היה צפוי, די התמכרתי אליו. בכיתה ו' אולי זה היה סבבה, אבל לא עם בגרויות של כיתה יא'. כרגע עשיית הזכויות שלי שואפת למאה, בזמן שעשיית החובות שלי שואפת לאפס אחד עגול וחלול. הציונים שלי לא קופצים לשמיים, אבל הם גם לא בדיוק על פני הקרקע. יותר בכיוון של צניחה חופשית.
כמובן שאין פה את מי להאשים חוץ מאת עצמי. אני זה שלא משקיע מספיק או עושה מאמץ, אני זה שלא יודע לנהל נכון את החיים של עצמי, ואני זה שנפגע בסוף.
בעצם, לגבי המשפט האחרון, יש לי תיקון. לא רק אני נפגע בסוף. ה...אסטרונאוטיות (כמו שמורים והורים קוראים לזה) או הרחפניות שיש לי התחילה כבר לעצבן. אני לא ישן טוב בלילה, אז אני מאחר לבצפר ועייף כל הזמן, אני בקושי מסוגל להקשיב לאנשים, אז אני לא מבין דברים בשיעור ומנהל שיחות שטחיות עם אנשים, אני שוכח דברים חשובים, חלק קשורים בי וזה דופק אותי, וחלק קשורים באחרים אז אני דופק אותם. כמו למשל, לשכוח לעשות כלים/לעשות שיעורים, או לשכוח ימי הולדת של אנשים.
אבל אם פגעתי במישהו, זה לא עובר לי ככה סתם. אני זוכר ריבים מטופשים שהיו לי ביסודי, בחטיבה, ובכל מקום במשך חיי. כנראה שהזיכרון שלי פסימי במידה מסוימת. אני רק רוצה להגיד סליחה על הכל, לשים את זה בצד ולגמור עם זה. אבל אני לא יכול, כי אני יודע שדברים כאלה יקרו שוב, ואז האמון בי פשוט ייאבד.
אני זוכר איך פעם היה לי את הכישרון לנתח אנשים, וע"י כך לנסות ולעזור להם בבעיות שהיו להם, סתם כי זה עשה לי טוב. אבל עכשיו מה? המוח שלי פשוט סתום בכל מה שנוגע ל...כמעט הכל. בלאק אאוט טוטאלי. כאילו שמישהו בא, לקח את כל הרעיונות והמחשבות, ושרף אותם במים. ככה, פשוט לא הגיוני.
אז מה? מה זה אומר עלי עכשיו?
אני שונא פוסט פריקה. זה מרגיש כאילו אני שופך הכל על אחרים כדי לצפות לקבל על זה צומי או משהו. אני בסך הכל מנסה לעשות איזה סדר בבלגן שהולך פה. מישהו מכיר איזה פאנג שוואי טוב למוח?
ובאמת סליחה לאנשים שפגעתי בהם. מזל טוב לכל מי שלא אמרתי לו באותו הזמן.
Double-E
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
