אני לא יודעת איך זה הולך אצל אחרים, אבל בשמות הזכרון שלי פשוט לא עובד. כבר שנה שאני לומדת בפקולטה עם עוד 150 חבר'ה ועדיין יש כמות נכבדת של אנשים שאני פשוט לא זוכרת את שמם - גם לאחר פעם ופעמיים שהם אמרו לי אותו. בפעם השלישית זה כבר לא נעים לשאול, אז אני נמנעת במכוון בשיחות מלהשתמש בשמו של האדם האחר.
מצד שני, בעניינים שקשורים אליי הזכרון שלי עובד שעות נוספות.
אני מסוגלת לנטור טינה לאחת, ליאת, שבכיתה א' שמה לי בכוונה מסטיק על הכיסא וחשבה שזה מצחיק או לשרון, עולה חדשה, שבכיתה ד' דקרה אותי עם עפרון בישבן ואמרה שזה מה שנהוג לעשות כברכת שלום בארה"ב.
אלו הן רק דוגמאות מטופשות, אבל כשזה מגיע לפגיעה בי - קשה לי מאוד לסלוח.
ככל שגדלים, המריבות הופכות להיות גדולות יותר ולא מסתכמות בברוגז ואז שולם ואח"כ כאילו לא קרה דבר, וככל שהאדם קרוב אליך כך הפגיעה גדולה יותר כי הוא מכיר את נקודות התורפה שלך ויודע בדיוק איפה ללחוץ.
דוגמא לדבר שכזה אירעה בשנה שעברה עם החברה הטובה שלי. מאז ועד היום אינני בטוחה אם הצלחתי באמת לסלוח לה ועד עכשיו אני בוררת מילים בשיחות איתה מפחד פן הדבר יתברר כחרב פיפיות ויחזור אליי בבומרנג.
אני לא אוהבת להיפגע. אני לא רוצה להיפגע. לכן אני נוהגת במשנה זהירות כשאני בוחרת את האנשים הקרובים אליי. התוצאה היא שאין הרבה כאלו - אבל זה לא באמת מפריע לי. אם אגיד לכם שלא אכפת לי מה חושבים עליי אחרים, זו תהיה האמת - להוציא את הקרובים אליי כי דעתם חשובה לי, מאוד.
בנוסף, יש לי נטייה, דיי טבעית אני חושבת, לשפוט אחרים לפי הקריטריונים והסטנדרטים שאני מציבה לעצמי וכשאנשים אחרים לא עומדים בהם, אני מתאכזבת.
אם זה דבר נכון וחכם לעשות - אני לא יודעת, אבל כזו אני. זה לא מסוג הדברים שאני מרבה במחשבה עליהם ביומיום, אלא רק במקרים שזה הופך להיות רלוונטי. כמו לדוג' היום.
השאלה היא האם זה בכלל אפשרי ללמוד לשחרר ולסלוח? איך אפשר להיות בטוחה שאדם שפגע בי פעם אחת לא יחזור ויעשה זאת שנית?
אני באמת לא יודעת, אבל כרגע זה מאוד קשה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
