אני מנסה להיות כמה שיותר לבד- אנשים זה קשה מידי.

אני זאת שתסתכלו עליה ותחשבו שאתם רואים את עצמכם.

קצת מרוחקת, קצת מוזרה, משתדלת לחייך.

אני זאת שלא תמיד מצליחה, כמעט אף פעם לא.. למעט האמת.

ניסיתם פעם להסתכל במראה ובאמת להבין מה אתם רואים?

אני אויר.

לפחות לטעמי.

אני אויר.

לפחות מנסה להיות.

או לא להיות?

להעלם, בכל דרך אפשרית, רק שלא תצליחו לראות כלום כשתסתכלו עלי.

אויר.

קלה כמו אויר, שקופה כמו אויר.

אני רוצה לראות ולא להיראות.

רוצה להיות בלתי מושגת, בעיקר בשביל עצמי אבל גם בשבילכם.

אני לא רוצה שאף אחד יכיר אותי.

שתסתכלו עלי מהצד ולא פנים אל פנים.

אני רוצה לרחף באויר, להיות קלה מספיק ולא להשאיר פה עקבות.

אני לא רוצה לבכות לעולם- לא רוצה את הפונקציה הזאת. רוצה ללחוץ על delete ושזה יעלם ולא יחזור.

לרוקן את סל המחזור שלי.

אני רוצה לישון.

תמיד.

להיות דבר שרק ישן.

להיות גוף דומם שכל מה שהוא עושה זה לנשום ולהיות.

אני משתדלת לישון בין משמרת למשמרת.

לרוקן לעצמי את החיים לאט לאט.

לרוקן לעצמי את הגוף, לרוקן לעצמי את עצמי.

אני זאת שיושבת לבד עכשיו.

תמיד עם ספר- שלא ישעמם.

"בתו של שומר הזיכון" [קים אדוארדס].

אבא שויתר על הבת שלו כי היא נולדה עם תסמונת דאון.

ואני מקנאה בה. בדמות מתוך ספר.. ועוד אחת עם תסמונת דאון.

אבא שלי וויתר עלי גם בלי הכרומוזום המיותר.

אני זאת שיושבת לבד עכשיו, כמו תמיד.

עם סיגריה בפה. ועוד אחת, ועוד אחת.

כותבת משהו על נייר, מקמטת אותו וזורקת.

אני רואה אותך מסתכלת עלי ונהנת מזה שאת לא מבינה אותי.

כשאני אלך את תרימי את הנייר ותקראי את השורה החוזרת שחשבתי שכתבתי אלף פעמים, כשבעצם זה שלוש או ארבע חזרות.

Nothing tastes as good as thin feels.

את חושבת שלא ראיתי שכשחיטטת לי בטלפון ראית את כל הסירטונים מיוטיוב שעוזרים לי לשמור על הדיאטה.

מה שאת לא יודעת זה שלא אכפת לי כבר שכולם יראו.

כלום לא אכפת לי.

אף בגד כבר לא יושב עלי טוב. במיוחד לא הבגדים של העבודה.

ואני עושה עוד חור בחגורה, ועוד אחד... והכל נופל ממני- אני ניראית מגוחכת.

אני מסרבת לקנות בגדים חדשים כי אני מרגישה שאין טעם לזה לפני שאני אגיע למשקל היעד שלא מגיע.

אני ניראית מגוחכת ולא אכפת לי, כמו מכל דבר אחר.

וכל מי שמתקרב אני מרחיקה.

אני פשוט לא טיפוס של אנשים, אני אומרת לעצמי.

כמה קל לברוח להצהרות שכאלה.

את כל מי שרוצה לגעת- אני מעלימה.

לא רוצה ולא צריכה אף אחד.

בטח שלא כאלה שמתנתקים ושולחים SMSים מיוסרים שאמורים לגרום לי לחשוב.

[או כאלה שאומרים לי שאני דומה לדפנה לוסטיג. יופי, תגידו למופרעת אכילה שהיא ניראית כמו השדבר הכי מעוכר שקיים היום בטלויזיה. זה בטוח יעזור]

אני לא רוצה לחשוב יותר לעולם.

אני רוצה להיות נקיה.

נקיה ממחשבות,

נקיה משומן,

נקיה מכל הגועל נפש הזה שנקרא החיים שלי.

טהורה.

לא רוצה ולא צריכה אף אחד.

אפילו את עצמי אני לא צריכה.

אני זאת שיושבת עכשיו בחושך, מאירה עם הפלאפון על המחברת ונותנת למילים לזרום,

בקושי רואה את האותיות שנכתבות.

רק עכשיו, כשאני מעתיקה את זה ומשפרת ניסוחים פה ושם אני שמה לב שהכתב המפורסם שלי יצא כל כך לא אחיד, בניגוד לכל מה שאני כותבת.

המחברת לא מכירה מילים, רק מספרים.

נתונים יבשים של משקל, וקלוריות, ו-BMI....

פעם ראשונה שנכתבות בה מילים אמיתיות.

אני זאת שכותבת אותן במן אקט רצוני-לא רצוני שכזה.

המילים יושבות לי בבטן כבר כמה ימים והגיע הזמן להקיא אותן על המחברת.

אני רואה בנות רזות ויפות וזה גורם לי לבכות.

זה משתק אותי.

משתק אותי לדעת שאני לעולם לא אהיה כמוהן, לא משנה כמה אני ארצה.

מעציב אותי לדעת שאין לי יותר שאיפות בחיים מעבר ללהיות כזאת- לגרום לאנשים את הכמיהה הזאת אלי בכל פעם שיסתכלו עלי.

אני רוצה לעצור את הכל.

את הזמן, את הגיל שלי והתקופה, את הרגשות, את הקלוריות, את הכרוניקה הזאת של לחשב כל דבר.

את האנשים, את הדמעות, את הדרמות המפגרות שאנשים יוצרים בחיים שלהם ללא סיבה.

אני רוצה לעצור את עצמי

ואני אפילו לא יודעת ממה