אני  ראיתי אותך בוכה בזמן שאף אחד לא הסתכל עליך , מסתירה את הדמעה הזו שפתאום ברחה לך ...

[וואו כמה רגשות שהשורה הזאת מעלה בי.. והחיפוש אחרי השורה הזאת אפילו יותר]

אני ראיתי אותך, רק אני.

וכשכולם התרחקו ממך אני השתדלתי להתקרב.

אני זוכרת את היום ההוא, היום שלך, שהיית כל כך לבד והתקשרת שאני אבוא.

ובאתי...

לא רציתי לבוא, אבל באתי.

אם רק היית יודעת כמה פעמים רציתי לבוא לאנשים ולא באתי, אני בטוחה שהיית מעריכה את זה יותר.

כי אני ראיתי את הבדידות שלך,

ראיתי את הצלקות על הידיים שמכוסות תמיד בשרוול ארוך.

ראיתי אותך כמו שאף אחד לא ראה.

רציתי להכיר אותך.. למרות שכולם רצו להתרחק ממך.

רציתי שתדעי שיש בעולם בן אדם שאת יכולה לסמוך עליו.

זה הצורך הנוראי הזה שלי לתת לאנשים מה שאני רוצה שיתנו לי.

מנגנון הרס עצמי מזעזע, שכן זה לעולם לא יתקיים.

אני רציתי להיות לך לחברה.

לחבק אותך בלילה כשאת בוכה ולדבר איתך שעות על דברים לא משמעותיים.

לצאת איתך בערבים לפאבים [או קפה קפה] ולצבור חוויות של התקופה שאמורה להיות הכי יפה בחיים, אבל מתגלה כמסריחה יותר מרגע לרגע.

אני רציתי שכשתסתכלי עלי תדעי, שלא משנה מה- את לא לבד בעולם!

ולאט לאט חטפתי ממך את הסטירה הכי מצלצלת שחטפתי ממישהו בחיי, וחטפתי כבר כמה.

אני ניסיתי להרים אותך לשמיים ואת הפלת אותי לתחתית.

אני הייתי לך לכתף ולמשענת, ואת שברת אותה, ניפצת אותה ואותי לרסיסים.

הקנאה שלך, היא האויב הכי גדול שלך.

הבדידות שלך היא הכרח, שכן לעולם לא תרוויחי את הזכות לביחד.

מניפולציות ושקרים הם בריחה.

את בורחת מעצמך, מהאישיות האמיתית שלך.

הצלחת להסתיר אותה בהתחלה אבל בסוף האמת תמיד מתגלה.

הצלקות הנפשיות שהשארת בי לא יעלמו לעולם.

כל חיי יישאר איתי משהו קטן ממך, ורק עצם המחשבה על זה מזעזע אותי.

מה שאת עשית... לעולם לא אוכל לסלוח.

אין בי כל רחמים עליך, רק עצב.

אני הייתי טיפשה.

נתתי לך להיכנס עמוק מידי.

נתתי לך לדעת דברים שהייתי צריכה לשמור לעצמי.

ואת?

את השתמשת בזה נגדי.

את ניצלת אותי.

מעולם לא הרגשתי כל כך מחוללת!

מעולם לא בזתי לאדם אחר, כמו שאני בזה לך.

ועכשיו, כשאת לבד, תחשבי לרגע..

האם זה היה שווה לאבד את החברה היחידה שלך בכל העולם [חוץ מאמא שלך]?

האם בלילה, שניה לפני שאת הולכת לישון,

האם את מאושרת?

רציתי להגיד לך שאני לעולם לא אשכח אותך.

רציתי להגיד לך שאת חלאת אדם.

***

ורציתי להגיד לך [לך אחרת] שאני אוהבת אותך,

ומצטערת על הכל, אבל במיוחד על זה שאני כזה חרא בן אדם.

אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן הייתי עושה זאת, אך לצערי ידי אינה משגת.

רציתי להגיד לך סליחה,

על זה שאני אני.

אני לא מגיעה לך, ולצערי כבר הבנת את זה מזמן.

כשחיפשתי היום את השורה נשבר לי הלב על כל מה שנתת לי וסירבתי לקחת.

הייתי עיוורת והיום נפקחו לי העיניים.

אז אני לא יודעת מה הסליחה שלי שווה, אבל תדעי שהיא באה מהמקום ההכי כנה שקיים בי כרגע.

זה לא הרבה אבל זה כל מה שיש לי לתת.

הלוואי ותהיי מאושרת לעד,

מי כמוני יודע שאם יש בן אדם אחד בכל העולם שמגיע לו אושר [עילאי] זו את.

רציתי להגיד לך שאת הבן אדם הכי מדהים שאני מכירה.

נל.