אז הייתי מאושרת. פעם.. לפני הרבה זמן.

נראה לי בצבא, אבל אני לא בטוחה שגם אז.

הייתי גוש שומן מאושר.

היום אני יכולה להגיד בוודאות שאני לא.

אני יודעת כבר שזאת רק הייתה אשליה שיצאתי מהתקופה הזאת.. זה לא היה באמת.

אני בוכה כל כך הרבה דמעות.

בשקט, בלילה..

ובשירותים בעבודה.

ובאוטו, בדרך הבייתה.

וכשאני שיכורה, או מסוממת..

וכשאני לא.

ומול אמא. אבל לא אומרת כלום.

אני גוש שומן מינוס 11 קילו שלא מאושר בכלל.

הוא מאד עצוב, למען האמת.

אז היה אכפת לי.

היום לא.

ואז גרתי איתה והיה לי כיף ומדהים. המקרר הכיל חסה והמגירות הכילו סמים.

והיו שתי כלבות בבית [כלבות אמיתיות- פינצרית ופודלית] והיינו מדברות כל הלילה ולמדתי להכיר מחדש מישהי שהכרתי כל החיים שלי, וזאת חוויה עוצמתית.

ואז היא הגיעה והרסה הכל.

כל פעם בחיים שלי, כשאני מרגישה לא רצויה, אני נשבעת לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה.

אין דבר יותר גרוע מלהרגיש לא רצויה.

והיום הן עושות את כל מה שאני והיא תכננו לעשות.

הן שוכרות בתל אביב ואני עם אמא. הן מתכננות טיול ביחד ואני מתכננת איתו.

הן ביחד ואני לבד.

איך שוב נשארתי לבד?

היום עבר חודש מאז הפעם האחרונה שדיברנו.

אז התנתקתי, כרגיל.

כי זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.

התנתקתי מהעולם ומעצמי ומהכל.

לעבוד-לישון-לעבוד-לישון ולאכול כמה שפחות אם אפשר.

בין לבין איזה ג'וינט ומישהו מזדמן, רצוי לא מהעבודה [נל, את חייבת להבין שזה רע כל כך!]

היום גם זה לא.

היום לבד. רק אני והאוכל. רק אני והשומן.

גוש שומן מינוס 9 קילו.

יופי נל.

אז, פעם, אנשים היו באים אלי ופותחים את הלב שלהם..

היום רק ג'ורדן באה.. והיא דמות מהטלויזיה אז היא לא נחשבת.

ואנשים שואלים... בשקט, באוזן..

"את אוכלת, נכון? אין מה לדאוג..... נכון?"

ואני עונה שכן.. וזה גם לא שקר, אבל האמת היא שהלוואי ולא הייתי אוכלת.

ואנשים אומרים שאני ניראית עצובה.

וגם כשלא קורה כלום שואלים אותי "מה קרה"

ורק למישהי אחת העזתי להגיד...

אני עצובה, אבל לא יודעת למה.

והיא ציטטה לי פסוקים מהתנ"ך.

והיום אמא אמרה שהיא חושבת שאני צריכה לראות דיאטנית בשביל ההמשך של הדיאטה שלי..

כי כשהייתי בדיאטה אכלתי מעט מידי.

"לא, אמא. אכלתי 1200 קלוריות ביום, כמו הדיאטה שלך"

"אה, אז זה מצויין"

אמא, יש לך בת אנורקסית שכל מה שהיא רוצה זה להתכווץ במיטה שלה ולהיות כלום.

זה באמת לא מזיז לך?

והיום רק אנה נאליק שרה לי את כל המילים שאני לא רוצה לשמוע, אבל קצת צריכה.

זה מצחיק איך אני מקשרת אותה למישהי שפעם הייתה לי לחברה.

זה כאילו היא כתבה לה את כל השירים.

היא נאיבית וקסומה ומטומטמת ויפה כמוה.. וגם יש להן בערך את אותו הקול, עד כמה שאני זוכרת כי כבר מלא זמן לא שמעתי את הקול שלה.

"and it's strange how soon you forget that you're like stars - they only show up when it's dark

'cause they don't know their worth.

and I think you need to stop follow misery's lead

shine away

shine away

shine away"

יופי. איך מפסיקים ללכת בעקבות אומללות?

העיקר שלשיר לי דרך זמרת לא קשורה לעולם את יודעת..

אבל לענות על השאלות הקשות? לא.

אז מה את שווה?

וזה אז, כשאני והוא היינו בלתי נפרדים. ושכולם היו שואלים אותנו אם אנחנו ביחד. כשהיו שומעים לא היו אומרים "נו ו...."

וכל כך רציתי לא לרצות אותו ולא הצלחתי.

ולא עשיתי כלום כי זה החבר הכי טוב.. ומי כמוני יודעת שזה גבול שלא חוצים.

"מה את עושה?"

"אני מתה מעייפות שוכבת במיטה כמו גופה"

"אז אני נקרופיל"

והיום,

כשהוא כל הזמן איתו.

הדביל הזה הפך את החבר הכי טוב שלי להעתק שלו.

עכשיו יש שני דבילים.

ואני רואה אותו בעבודה ומתחמקת...

וכל כך כואבת מבפנים.

וזה הגשם הראשון המזדיין הזה שהרס לי את הסרט שהקיץ לא ייגמר.

לא רוצה חורף.

לא רוצה חורף לבד.

לא רוצה לבד.