קרה לכם פעם שישבתם מול המסך והיה לכם המון דברים שרציתם לכתוב, אבל ברגע שהייתם אמורים להפוך את המחשבה למילים, זה כבר נהיה ממש מסובך?
כלומר, הניסוח לא מסתדר, פתאום זה נראה נורא לא מעניין, סוג קטע כזה שלמרות שאתם כותבים אותו, אין לכם חשק לקרוא בכלל.
זה מה שקורה לי עכשיו.
בשביל לא לומר שהפוסט הזה חסר משמעות לגמרי, אמח מצרפת שיר שכתבתי.
הלילה הזה
עכשיו שקט,
כולם כבר ישנים.
רק אני ערה בוהה בשמיים השחורים.
לילה אפל.
חשוך כאן נורא,
ורק הלב שלי עדיין לא כבה.
כשאתה איתי
נעים כאן איתך
אני רוצה אותך לידי
זה הכל באשמתך.
שותקת
מחכה לאור ראשון
שיבוא ויאיר את הלילה השחור
שותקת
הכוכבים כבר נעלמו
ועכשיו השמיים סגולים וורודים
גם העצב מגיע בגלים.
כשאתה איתי
נעים כאן נורא
אני רוצה אותך לידי
זה הכל באשמתך.
זה יהיה יום מושלם
אתה אומר
תיראי איך העולם מתעורר
מחייך חיוך קטן
זה יהיה יום מושלם
חוזר.
אני ואת וזה הכל
בכל העולם הגדול.
כשאתה איתי
נעים כאן נורא
אני רוצה אותך לידי
זה הכל באשמתך
נעים לי כאן נורא
כשאני לידך
אבל עדיין, הכל קורה באשמתך
יום נפלא
ממני
שנמצאת במחסום כתיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת מהרחוב