ג’וני בא, וזה משמח.

אתמול היה יום משונה.

פגשתי את הילד הכי חמוד שהיה לנו בבית הספר, הוא היה חבר של האח הקטן של חברה שלי, וטוב הייתי קצת דלוקה עליו איי שם בשלהי כיתה ח' או ט'.

קיצר נפגשנו במונית בדרך לעבודה (אני)

בדרך הביתה (הוא).

הוא עכשיו חייל בצנחנים, והוא גדל יפה, הוא למד שנה מתחתי ותמיד היה כזה ילד ג'ינג'י וחמוד. וחיכיתי ליום הזה שהוא יגדל.

עכשיו אחרי שנה שלא ראיתי אותו, אני יכולה לומר שטוב הוא בהחלט גדל. הוא נהיה ממש חתיך.

דיברנו קצת ובעיקר צחקנו משיחה של שתי זקנות שדיברו על זה שהן כבר לא יכולות להשים חזיות. וגם על בן של חברה שלהן שאמור להיות טבח, או רופא, או בעצם הוא סתם בטלן. חחחחח.

זה היה קצת מוזר, מה שיותר מוזר שלפני שהוא ירד הוא נתן לי נשיקה בלחי סימן כזה לביי, והרגשתי איך שהפנים שלי חמות כאלו.

אני לא מסמיקה אף פעם.

מה זה זה?

אחרי זה בקניון חילקו לי קונדום בשביל יום האידס.

זה קצת מוזר כי עכשיו אני מסתובבת עם קונדום בארנק.

אבל יודעים מה?

זה לא גורם לי להגיש מוגנת.

זה סתם מביך. כאילו המחשבה שמישהו יחטט בארנק שלי ויראה את זה.

תודה לכל האנשים שהגיבו בפוסט הקודם.

אני מקווה שיהיה בסדר.

ואני גם קצת יותר רגועה, והמחשבה על ההמון גימלים שיהיו לי אחר כך מרגיעה אותי.

אני צריכה חופש.

עשיתי צבע חום בשיער, זה יותר בהיר מהשחור שהיה לי. אבל אין כ''כ שינוי, לא משהו קיצוני לפחות.

אני רוצה לעשות  צמות על כל הראש לפני שאני מתאשפזת. כדי לא להיראות כמו אריה שהתעורר הפוך בבית חולים כשבאים לבקר אותי.

אני יודעת.

כן.

נשמעתי הרגע כמו פקאצה.

שיהיה לכולם יום טוב ושבוע מקסים