ג’וני בא, וזה משמח.

ביום הראשון כשהגעתי לבסיס הזה ראיתי אותו עומד בכניסה לשלישות, הוא היה יפה כ''כ ונראה היה מבוייש ומתוק, לא יכולתי להסיר ממנו את עיני.

חשבתי לעצמי שאם ככה נראים הבנים בבסיס הזה, בכל זאת היה שווה לעבור לכאן.

אחרי הכול זו אני שרציתי את התפקיד הזה מהרגע ששמעתי עליו.

להיות פ''פ האימא, האחות והחברה של כל הגדוד.

אבל היה לי כיף לחזור כל יום הביתה ולא לעשות כלום חוץ מהתשחץ והסודוקו של ה''ישראלי''.

ואילו עכשיו אני הולכת לישון בבסיס.

הרעיון נראה לי מזעזע והחזיר אותי לימי הטירונות שאומנם היו כפיים, אבל הם היו כשעוד הייתי צעירה ומורעלת.

מאז עברו מים רבים בנהר, עברתי כמעט חצי שרות. והפחתי לחיילת משועממת

אני מודה שעדיין רציתי סוג שרות שונה רציתי לישון בבסיס, רציתי להרגיש שאני עושה צבא, שתרמתי משהו, שצריך אותי.

אז הגשתי טופס 55 (שינוי שיבוץ). לא באמת האמנתי שזה יתקבל.

והנה, עכשיו אני כאן.

ממלא פרטים אישיים בטופס עם כתב קטן מידי שנתנה לי השלישה.

בהתחלה בכלל לא ידעתי שיש תפקיד כזה פ''פ- פקידה פלוגתית, ולא הבנתי למה לוחמים צריכים פקידה, הם כל היום בשטח באימונים, אם איזו ניירת יש להם להתעסק?

הרעיון נראה לי מגוחך.

אבל קצין מיון הסביר לי שכל קשר בין פקידות לפ''פ הינו מקרי בהחלט.

ושבתפקיד הזה אני אמורה היות האימא האחות והחברה הטובה של החיילים שלא רועים בית במשך 3 שנים.

ההגדרה שהוא נתן לתפקיד הלחיצה אותי.

למה הוא חושב שאני יכולה להיות כזו?

חוסר הביטחון שלי תמיד משתלט עלי במצבים כאלו.

אבל טוב, זה גם החמיא לי, שבחרו אותי לתפקיד הזה שנראה היה לי כתפקיד החשוב ביותר בצבא, (אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל באמת תחשבו על זה, אני דואגת שיהיה לחיילים טוב, שיהיו להם חגים ופינוקים ושהם לא רק יתאמנו כל היום, אני מחדירה בהם את המוטיבציה, ודואגת להווי וזה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למען המדינה).