היה לי פשוט יום נוראי.
אני לא יכולה להצביע על שום דבר מסויים שגרם לזה. זה פשוט שילוב של כמה דברים.
הקורס הזה, זה ממש לא מה שחשבתי שיהיה, ואני יכולה לומר שממש דפקו אותי בקטע הזה. בהתחלה נאמר לי שזה יהיה שבועיים וחצי, בסוף זה רק 5 ימים, 4 לילות.
נאמר לי שאני אקבל שרוך, כמו שבטח כבר הבנתם הדבר העיקרי שבגללו רציתי כ''כ לצאת לקורס הזה זה השרוך.
בסוף אני לא מקבלת שרוך- למה? אה. כי הצבא זונות.
ובכלל עכשיו אני תקועה ביחידה הזו עד סוף השירות שלי, ואני רק חושבת על השנה שנותרה לי והעינים שלי מתמלאות דמעות.
אני ממש לא אוהבת את הצבא.
הקטע הוא שאני שם מבחירה, יכולתי לא ללכת לצבא, היה לי את הפטור הרפואי ביד! אבל למה שאני יהיה חכמה ואמשיך בחיי? אה? למה?
אני חייבת להיות כזו אידיאליסטית מטומטמת ולהתנדב.
כן.
ממש צעד חכם.
ממש.
הקטע הוא שלפעמים כשאני חושבת למה כ''כ רע לי בצבא, אני מגיעה למסכנה שאני רוצה לשנות שם דברים, בעצם שאני לא רוצה, אלה יכולה.
באמת, נכון שכרגע אף אחד לא משתף איתי פעולה, אבל זה רק בגלל שאני לא באמת מנסה, כלומר ברור שאני מנסה, אבל כשאני רואה שלא הולך לי אני עוזבת את זה.
ברגעים כאלו אני חושבת אולי לצאת לקצונה. חבל שהרגעים האלו חולפים כ''כ מהר, והם כ''כ מעטים.
חוץ מזה אני יודעת למה הוא הפסיק לכתוב לי, הוא נכנס לדף שלי במקושרים, ופשוט הפסיק, בגלל שאני מכוערת.
אני ידעתי שזה מה שיקרה. זאת אומרת קיויתי שלא, אבל ידעתי.
אני לא מבינה את זה בכלל. אם אני אדבר עם מישהו ויהיה לי נעים וכיף לדבר איתו, לא יהיה אכפת לי אם הוא יפה או לא.
אולי אני תמימה מידי.
אבל למה להיות כ''כ מגעיל?
עכשיו אני עם לב שבור, 39 חום, ועינים שלא מפסיקות לדמוע.
ממש כיף להיות בת 19.
מרגישה כ''כ מטומטמת.