אוקי, קיבלתי במה. מה עכשיו? - סיפור בהמשכים.

בוקר. ליתר דיוק, לפנות בוקר. יותר נכון, חמש בבוקר! מי שמע על מבחן במה בשש בבוקר?! חשבתי בעודי פונה פניה חדה במכונית העלובה שלי. אני מתחילה להריח עשן. המכונית! אוח, איזה יום מעולה! יצאתי מהמכונית באמצע הכביש הראשי המוליך לצ'יינטאון. למזלי, לא היה איש באיזור ובטח לא שוטר שייתן לי דוח בשממה הנטושה ההיא. פתחתי את מכסה המנוע ועשן שחור כיסה את פניי. השתעלתי בחוזקה בעודי מנקה את הליכלוך שהצטבר על פני. כל האיפור נמרח. נהדר. הוצאתי את טלפון-הנייד מכיסי והתקשרתי למספר הכה מוכר של... תחנת המוניות. "מוניות צ'ארלס שלום" שמעתי את קולה של המזכירה המשועממת. ריחמתי עליה. זה בטח נורא לעבוד כל הלילה. למה בטח?! לי יש ניסיון רב בזה...

"שלום, אני רוצה להזמין מונית" התהלכתי לאורך הכביש עד שמצאתי סלע גדול דיו שאוכל לשבת עליו וניסיתי למסור את הפרטים המדויקים ביותר שיכולתי לגבי מיקומי. עשרים וחמישה דקות לאחר שהשיחה הסתיימה, שמעתי צפירה רועשת שהפיגה את הדממה הנעימה של חמש וחצי בבוקר. קמתי ממקומי וניגשתי לחלון המונית. הנהג פתח לאט את חלונו. "הטרנטה שוב עושה חיים קשים הא?" שמעתי את קולו של צ'ארלס. "אין לך אפילו מושג" אמרתי ונכנסתי אל המונית.

"מה הפעם?" שאל "הצגה, סרט או תוכנית טלויזיה?" צחקתי.

"אני? בסרט!? המקסימום תפקיד שקיבלתי איי פעם זה המשרתת של ג'וליה שבאה להודיע שרומיאו מתחת לחלון" עצרתי לרגע ולקחתי נשימה עמוקה "וגם זה היה בטקס אומלל בתיכון שהקהל היחידי שהגיע אליו היה הורים, וגם זה בקושי" צ'ארס חייך. "אז אני מבין ששוב לתיאטרון רנו" הנהנתי בראשי לחיוב, צ'ארס התניע ויצאנו לדרך.