.There's no personalities stores

ככה קראו לזה כמה ישראלים בפלאיה דל כרמן.
הם סיפרו שאם לא היו משיגים שום דבר מעניין במסיבה הם היו מחכים לשעות כמו 4 או 5 לכל הבנות השיכורות עם הסיגריה בחוץ שלא השיגו כלום כל הערב ולקחו אותן אליהם לדירה. ככה הם אספו אותן, בכל יום כושל, בכל לילה חסר ביטחון, נבלות חסרות פנים מרוקנות מכל זכר לאישיות או נשמה. ויש דווקא משהו בשעות האלו, קסום ומלוכלך, שמסיים או מתחיל קריזות מכל מני סוגים.
אני רואה את הנבלות האלו במסיבה, עושה להן עיניים מנשקת ונעלמת. הן בכל מקום אם מחפשים אותן ממש. ואני נזכרת בזה שכשנפרדנו היית כל כך עצובה שהרסת לי את ברזיל, במקום להיות עסוקה בלהיות עצובה על זה שאיבדת אותי.
הלכתי מחוץ למסיבה וכל העולם ואחותו מנסה לגעת ולהשיג ואני מעיפה אותם כמו יתושים. עם היד, במשהו שיוצא ממני כמו מכות. והם כועסים שהרסתי להם את הוויב ואני צועקת בחזרה כמו מפלצת. אני אולי הנבלה הכי גדולה פה.