בהשתדלותינו ובסיעתא דשמי'יא =]
זהו.עוד כמה שעות אני אהי'ה בדרך לפולין.אחרי שהי'יתי נורא נורא קרובה לבטל,בסוף החלטתי שאני נוסעת בזכות יטיב,נרי'ה,ניר ונתנאל המדהימים.
הכל כבר ארוז ומוכן.רק אני לא.
מפחיד אותי לטוס,להיות רחוקה מהארץ,מהבית,מהסניף דווקא בזמן הקריטי הזה של חודש אירגון,להיות בארץ טמאה מלאה באנטישמיות ושנאה.
אני רוצה להיות כבר בדרך חזרה הביתה,על המטוס לישראל.אבל אני בטוחה שזה יעבור מהר.ואם לא,הכי הרבה אני אחזור הביתה לפני המשלחת.
אז כנראה שאני כן אצא מהארץ בסופו של דבר למרות שתמיד חשבתי שלא,אבל לא סתם.
אני נוסעת לראות,לזכור ולהעביר הלאה את מה שסבא שלי עבר,מה שעברו מיליוני יהודים שכבר לא יכולים לספר.כי עם שלא זוכר את עברו אין לו עתיד.
אז כולם יכולים להגיד "דייי אלה אני לא מאמינה שאת יוצאת מהארץ!!!עלי'יך לא הי'יתי מאמינה!!" ולקפוץ בזיג-זג.
נכון,אני אוהבת את ארץ ישראל,הכי בעולם!!!אבל העובדה שאני טסה לפולין לא סותרת את זה.
וכן,אני אמשיך ללכת עם הקפוצ'ון של "אוהבים אותך א"י" למרות שימשיכו להגיע "עלק אוהבים אותך א"י." ולא,זה לא מצחיק.זה אף פעם לא הצחיק אותי.
אני טסה כי אני יודעת שאני אף פעם לא אתחרט על זה,שיש תכלית לטיסה הזאת.אני לא סתם עוזבת את הארץ שלי,הארץ היפה והיקרה שלי.ארץ ישראל,הניצחון שלנו על הנאצים יימח שמם.הניצחון שלנו על כל העמלקים שאי פעם קמו עלינו וניסו להשמיד אותנו.ולא הבינו שעם הנצח ממש ממש לא מפחד מדרך ארוכה.
בעז"ה אני אחזור מהר לארץ,לבית,לסניף,לחניכים היפים שלי.
תודה לכולם על העזרה והתמיכה.
(מצטערת אם מה שכתבתי מבולבל.כתבתי מה שהרגשתי באותו הרגע בלי לשים לב לתחביר וכל השטויות האלה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: