היי רבש"צ יקר שלי.

מצערת שאני לא שם עם כולם, ליד הקבר שלך.

זה לא כי שכחתי אותך.

ממש לא.

ההפך הוא הנכון, אני לא מצליחה לשכוח.

לא מצילחה לשכוח את המשמרת הארורה ההיא, את אותם הקווים האדומים על המסך, את אותה הפאניקה ואת אותן המילים בטלפון.

לא מצילחה לשכוח איך רשמתי בדוח באדום "2 הרוגים, אחד מתוכם הרבש"צ" בהדגשה על המילה רבש"צ.

לא מצליחה לשכוח עד כמה צעקתי, עד כמה לא יכולתי בכלל להעביר משמרת.

את איך שברחתי מהחמ"ל בצעקות ובבכי. את איך שניסיתי להאמין שהכל חלום בלהות אחד ענק.

לא מצליחה לשכוח את הימים שאחרי.

את החמ"ל שמילינו בשלטים לזכרך.

את הטלפונים מהבנות בבית שלא הפסיקו לבכות.

את שיירת הרכבים שליוותה אותך בדרך האחרונה, כל רכבי הביחון של הגזרה.

את הרבש"צים לבושים שוב מדים ודרגות נושאים את הארון שלך.

את הבכי האינסופי.

את אבא שלך שקרא עלייך קדיש.

את נטע הקטנה שמרוב בכי אפילו לא הצילחה להקריא את מה שהיא כתבה.

את ערמות האדמה שנשפכו על הגופה שלך בקבר הטרי.

את ריח האדמה הספוגה בכי וכאב.

שעה. שעה זה מה שהפריד בינך ובין שחר לבין החיים.

שעה שאחריה נגמר מבצע "צוק איתן".

איך היית כל כך קרוב לסוף ולא שרדת.

גם היום, שנה אחרי, עדיין אין לי מילים.

הכאב עדיין כל כך חזק, כל כך חי, כל כך ממשי.

הדמעות של הגעגוע הן אותן הדמעות של אותו היום, עדיין מרות וצורבות.

בשנה הזו קרה כל כך הרבה.

בשנה הזו השתנו עולמות.

העיקי בהם הוא עולם שבו אתה לא חלק ממנו.

אז אני באמת מקווה שמאיפה שלא תהיה תמיד תדע שאנחנו מתגעגעים ואוהבים.

אני מצערת שהקרבת את עצמך למען המשימה שלך ואנחנו לא הצלחנו לשמור עלייך.

ניסינו, באמת שניסינו.

מצטערת שנכשלנו במשימה.

תמיד אוהבת, תמיד מתגעגעת, תמיד זוכרת.

זאביק עציון ז"ל.

26.08.2014

יהי זכרך ברוך רבש"צ אהוב שלי.