אני רוצה לשים הכל בצד וללכת.
לקחת את כל המחשבות על זה, כל הזכרונות
כל התמונות
ולשים אותם בצד.
אני מדמיינת שביל,
שביל ארוך ומפותל
שאין לו סוף הנראה באופק,
שביל המורכב מאבנים לבנות וגדולות
כמו סלעים קטנים
והוא תחום בפרחים.
מצד אחד נעים לי ללכת על השביל הזה,
הוא יפה...
אבל הסלעים,
הבסיס,
קצת מכאיבים לי ברגליים.
ואני עוצרת רגע להסתכל על כל היופי הזה
ולנשום אל תוך הכאב
ובנשיפה כל המחשבות האלה
על פעם
יוצאות לי מהאוזניים
מהראש
ופשוט מתעופפות כחלקיקי אבק
נוחתות על השביל שלי
על השביל היפה שלי
ואני לא רוצה אותם שם.
אני לוקחת מטאטא
ומטאטא את כל המחשבות האלה אל צידי הדרך
קוברת אותן עם אדמת הפרחים
וממשיכה ללכת
כאילו לא היו דברים מעולם
והדרך יפה,
ומכאיבה ברגליים.
ואני הולכת והולכת,
מפחדת לעצור,
אפילו בשביל להסתכל על ההתקדמות שעשיתי..
ומדי פעם אתקל בדרך במשהו שיזכיר
ולרגע,
עד שאשכח שוב
זה יזרוק לי את כל חלקיקי האבק ישירות למוח הנקי.
וזה יכאב כל כך
אבל הגוף שלי,
כמו שרק גוף בריא יכול לעשות,
יזהה את הפלישה
אני אתעטש
ואוציא את כל האבק הזה החוצה
אין לי כוח להתמודד עם זה,
אז אני מדחיקה.
ושאף אחד לא ישים לי את זה על השביל.
תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
