נפלאות החיים:
כשאתה נולד, אתה בוכה וכולם סביבך צוחקים וצוהלים, אתה מבלה את שנותייך הראשונות בהתעסקות בקקי שלך ושל אחרים ובדחיפה של חפצים זרים ומוזרים לפיך, בניסיון להבין מה זה, למה זה וכמה זה.
בתור פעוט בעולם כמו שלנו, די כיף לך.
עושים בשבילך הכל, מכינים אוכל, מנקים אחריך, דואגים לך, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבכות.
בשנים לאחר מכן, כבר מתארגנים הורייך לקראת הגן, ואז אתה מתבאס, כי בגן אתה לא עם ההורים, ויש עוד שרצים קטנים בוכים בדיוק כמוך, שגם הם למדו את הפטנט של הבכי.
באותו הרגע אתה מתעצבן ומחפש פטנט חדש לקבל את כל מה שרצית, אבל אפילו אז המוח הקטן שלך לא מצליח לחשוב על שום דבר חוץ מהתעסקות בקקי שלך ושל אחרים ודחיפת חפצים זרים ומוזרים לפיך.
ואז מגיעה כיתה א' שבה אשכרה מכריחים אותך לכתוב ולדבר, ואם לא קיבלת מה שרצית - בכית, נכון?
ומה הבכי גרם? לכך שיקראו להורייך ואז הם כועסים שהפרעת להם ביום עבודה סתם כי רצית סוכריה על מקל.
כיתה ב' נהיית קצת קשה יותר וכך עד כיתה ו', כמעט אין מצב שאתה לא מצטיין בכיתה או במקצוע אחד לפחות. אתה פחות או יותר מתחיל להכיר אנשים ומספיק להתפדח בשש שנים האלו כמו שלא תתפדח בכל חייך, ואת זה בטח תזכור לנצח. עד יום מותך. או משהו כזה.
שלב הפרידה מהבית ספר היסודי הוא קליל, לא תתגעגע לכלום, הרי עברת חצי דרך - עוד שש שנים נותרו!
ממ.... לא.
בכיתה ז' אתה מתחיל בתור תלמיד מתלהב שלא מכיר את כולם ולא כולם מכירים אותך ואת הפדיחות שלך, ואז אתה מתחיל לסחוב את הספרים ששוקלים בערך 12 קילו יחד עם התיק המסכן שלך שבוכה לך שהוא מתחיל להיקרע.
עם השנים התלמידים שמים לב רק ליופי של התיק ולא לאיכות שלו, ואז אתם סובלים באושר וכושר מכאבי גב כל חייכם בגלל שלא הקשבתם למוכר/ת באופיס דיפו שממליצים לכם תיק איכותי ולא תיק בלוי ומסכן.
סוף סיפור.
אממ - לא.
בכיתה י' אתה מתחיל להרגיש בוגר ומגניב כי נשארו לך 3 שנים ומתחיל ללמוד פחות או יותר ולחרוש לבגרויות כדי לשם שינוי, להוציא בגרות, הרי למה למדת עד עכשיו 9 שנים?
ואז אתה מקבל צו ראשון ובצו הראשון, אחרי שבילית 6 שעות עם אנשים לא מוכרים ומוזרים כמעט כמוך, אתה נלחץ מדבר כה פעוט - כגון: להשתין לתוך כוס. אל תדאג, בצו ראשון לא עושים בדיקת סמים, למזלך.
וכך כיתה יא' נהיית קשה יותר, החבר'ה יותר מגניבים, סביר להניח שיש לך חברה עד עכשיו, או חבר... תלוי במין שלך וגם בנטיות.
הבגרויות מתרבות אבל ההתלהבות מתגברת כי אתה מתקרב לסוף.
בכיתה יב' כל מה שאתה חושב עליו הוא להוציא רישיון כלשהו, למצוא עבודה שתספק אותך עד הצבא וכן, להוציא בגרות, אבל זה בא לפני הרצון העז להראות כוסון רצח בנשף (מסיבת סיום) של השכבה.
כשאתה מסיים יב' אתה פתאום מבין שאין לך כל כך הרבה זמן עד לצבא, שלא תראה את חבריך יותר כמו שראית אותם במשך 6 או 12 שנה, או אפילו יותר. זה מעציב איכשהו.
אתה קורע את התחת בעבודה, מה שהיא לא תהיה. בין אם זה זנות, או מחלק עיתונים או מגרבץ ביצים למנהלים הכי חשובים ונחשבים בבורסה.
ואז מגיע רגע הגיוס, שבו אתה נפרד לשלום מההורים, אומר "תודה לאל! אני חופשי!!!" ומתבאס בשניה שאתה עולה על מדים, כי כך תבלה 3 שנים מחייך, לבוש במדי זית ומדבר בשפה חייזרית שנקראת עברית צבאית.
"אני שבוז פצצות, חבר שלי קיבל פז"ם לפניי והוא עוד קיבל חמשו"ש ואני סוגר שבת!" - עכשיו, WTF?
ברגע שאתה משתחרר, זה הרגע האמיתי ששום דבר לא יפריד יותר בינך לבין העולם האמיתי. מבאס לא?
אתה יכול לעבוד כמה שבא לך, להתבטל, להזדיין, לעשן סמים, להשתכר, ואף אחד לא יגיד לך כלום.
וכמובן אתה יכול למצוא עבודה מעולה, אישה נפלאה (או גבר), ולעשות שמונה מאות שרצים בדיוק כמוך! שגם עליהם יעבור בדיוק מה שעבר עלייך, אתה מתלהב מהעניין ואוהב אותם גם אם הם מכוערים כמעט כמוך ומפגרים כמעט כמוך.
עד שאתה מבין שהם בכלל של השכן ואישתך היא אחותך החורגת.
מגיעים הנכדים, הנינים, ואתה כבר קשיש ישיש מסכן בן 85 ומעלה. ואולי גם פחות, בכל מקרה בא לך פשוט למות כי מיצית את חייך עד הסוף המר, ואני מתכוונת, המר.
ואז בהלוויה שלך אתה צוחק וכולם בוכים...
מעגל החיים.
א'ח, חיים נהדרים.
שבת שלום ושבוע מקסים,
רות סוף, שפיץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
