היא נכנסה למשרד, כולם היו עסוקים באיזה ויכוח סתמי. פתאום הם ראו אותה והשתתקו.

העיניים שלה ננעלו על העיניים שלו- אהובה לשעבר, הפספוס של חייה.

הוא קם והחל ללכת לקראתה, שניהם חייכו. הם התחבקו, לראשונה מזה מספר חודשים של נתק.

תוך כדי שהם מחובקים היא הסתכלה לו בעיניים, והוא לחש "התגעגעתי". פתאום היא מצאה אותם מתנשקים.

כל שאר יושבי המשרד מצאו תירוץ עלוב לעזוב. והיא חייכה במבוכה ואמרה בעצבים- "מה אתה עושה? מה אתה עושה?"

הם התיישבו- הוא על כיסא המנהלים שאבא שלו קנה לו כשהגיע לתפקיד הנוכחי, היא על השולחן.

שתיקה מביכה. שוב הוא אומר- "התגעגעתי אליך".

היא מזהה תנועה מסויימת במכנסיו. "שמתי לב", היא מחייכת, והוא מסמיק במבוכה.

"הרגל ישן".

הוא רוכן לכיוונה, אבל הפעם היא עוצרת אותו.

"עזוב, בוא לא ניכנס לזה אפילו."

הוא לוקח נשימה, נראה לחוץ, או עצבני. היא פתאום מבינה שהיא לא מצליחה לפרש את ההבעה שלו.

זה חדש לה.

הוא מזנק עליה פתאום, מנשק אותה בפרעות. הוא שולט בה, בגופה.

פתאום הוא מפסיק. היא מסדירה את נשימתה.

"לסבית, הא? תגידי שזה לא עשה לך כלום"

היא שותקת, הוא כועס אפילו יותר.

לפתע הוא שולח יד אל מתחת לחצאית שלה, נוגע בתחתוניה הלחים.

היא מופתעת. כועסת. זה לא מתאים לו להתנהג כך.

הוא מוציא את ידו, מרוצה מעצמו, מפנה לה את הגב ויוצא מהמשרד.

היא אחריו, מנסה לגרום לו להאט.

הם מגיעים למגורים שלו. למרות שאסור לה להיות שם היא עולה אחריו.

היא תופסת את ידו בדיוק בכניסה לחדר שלו, מתנשפת.

הוא פותח את הדלת, ונותן לה להיכנס לפניו. הוא בוחן אותה.

היא לא יודעת למה, אבל היא נכנסה.

הוא הסתכל עליה, חיכה אולי שהיא תעשה את הצעד.

לבסוף אמר, מתנער מאחריות- "את פה מהבחירה שלך. אני לא מכריח אותך לעשות כלום, את זאת שתצטרכי להתמודד עם זה אחר כך"

משהו בה כל כך רצה לברוח, אבל משהו אחר בה לא נתן לה. אולי היה זה הגעגוע, אולי הסקרנות.

הוא חיבק אותה ונישק, וככה הם צנחו על מיטתו. מהר מאד הם מצאו עצמם בלי בגדים שוב.

הוא שלט בה לחלוטין, לא נתן לה אופציה לשנות את דעתה.

לפתע הוא חדל מלנשק אותה והסתכל לתוך עיניה.

"תגידי לי להפסיק, תגידי שאת לא רוצה. זה לא הוגן מה שאת עושה, סו."

היא ידעה שהוא צודק, אבל לא רצתה שיפסיק.

לראשונה זה הרבה זמן היא הייתה איתו גם בראשה, היא לא דימיינה אותה.

היא שתקה. שוב.

וכך, בפראות שאפיינה את כל המפגש איתו, הוא חדר לתוכה.

היא הרגישה את הכאב הזה שכל חברותיה ציינו בפניה, והוא היה בשלו.

נראה כאילו כעס הניע אותו, או אולי אכזבה. ממנה.

בשלב מסויים אפילו הפצירה בו שיהיה עדין יותר.

אין לה תחושת זמן מדוייקת בנוגע לזה, היא רק נזכרת שבשלב מסויים היא שוב התחילה לדמיין אותה.

הם שכבו מחובקים ועירומים ומזיעים במיטה שלו לעוד כמה רגעים, עד שהמירס שלו צלצל.

הוא קם והתלבש, היא עשתה כמותו. הוא נתן לה נשיקה אחרונה ואמר שיתקשר אחרי הדיון.

והיא? היא הלכה לפגוש אותה, במקום הקבוע.

הן המשיכו לדבר על הדברים הפחות מעניינים, היא המשיכה להירתע ממנה יותר ויותר.

וכן, לאורך כל הזמן שהן חלקו היא רק רצתה לנשק אותה.

לא, זה לא קרה גם הפעם.