הן נפגשו, שוב. היא קמה בבוקר עם כאב בטן, שזה תמיד אומר שיהיה לה יום גרוע.

היא הייתה על מדים. כל כך יפה לה מדים. כבר יש לה כומתה, וסיכה, והיא לא נראית כל כך צ'ונגית.

הן ישבו במקום פומבי מידי, ורחוק מידי מהבית שלה.

בשעה מוקדמת מידי.

ולא היה להן על מה לדבר.

עד שפתאום התברר שהיא יצאה עם מישהו מהבסיס בסוף השבוע שהיא הבריזה לה.

ושהיא, במילים שלה, הייתה איתו.

מה זה לעזאזל אומר שהיא הייתה איתו?!?!?

ולמה היא מספרת לה את זה?

היא הייתה חיה יפה מאד גם בלי לדעת את זה.

כן, היא יודעת שהן לא התחתנו באיזה ארץ לעולם לא בה חתונות כאלה חוקיות.

והיא יודעת שהן מכירות רק חודש וקצת.

ושהן גם לא כאלה רישמיות.

פשוט נפגשות וזורמות ונהנות..

אבל היא חשבה שיש בזה משהו, ומסתבר שהיא היחידה שחשבה את זה.

לפחות כך היא הבינה ממנה.

היא הייתה חייבת לחזור לצבא, והיא?

בדרך הבייתה היא שלחה הודעה בת שלוש מילים משמעותיות לאדם עוד יותר משמעותי.

"אולי תבוא הבייתה?"

והוא בא.

תוך שעה הוא היה אצלה- לקח את האוטו של המפקד שלו ונסע אליה מהבסיס.

הוא עמד שם, מחוץ לדלת, עם העיניים הירוקות האלה שלו, וחיכה.

הוא לא יודע שהיא ראתה אותו מהקומה למעלה ופשוט נתנה לו לחכות.

היא ישבה בחדר של אמא שלה והסתכלה עליו.

לבסוף היא פתחה את הדלת, לקחה נשימה ארוכה, ונפלה לתוך הזרועות העצומות שלו.

הרגשה מוכרת של משהו שהיה ונעלם.

הוא לא יכל להישאר לישון, הוא היה חייב לחזור לבסיס.

כשהוא הלך, תחושת אשמה איומה חילחלה בכל הגוף שלה.

היא נכנסה למקלחת לשטוף ממנה את כל הגועל הזה.

תוך כדי מקלחת, כל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו-

מעניין אם גם היא הרגישה את זה?

היא יודעת את התשובה.

היא יודעת שלא.

היא פשוט מעדיפה להדחיק.