החיים על פי ליהי:

אני מבטיחה.

אני מבטיחה לצחוק יותר, לחייך יותר, להיות מאושרת.

אני מבטיחה לעשות מה שטוב לי ומה שמסב לי אושר.

אני מבטיחה לא להשוות את עצמי לאחרים, להסתכל על עצמי ולהיות גאה במי ובמה שאני.

אני מבטיחה לא לרכל על חברות, אלא לבוא ולומר אם משהו מפריע לי.

אני מבטיחה לקחת כל יום חמש דקות, להרגע, ולשכוח מהכל.

אני מבטיחה להשקיע יותר באנשים החשובים לי.

אני מבטיחה לקחת דברים בפרופורציות.

אני מבטיחה להשיג את מי שאני אוהבת, ולא לאהוב את מי שנאי משיגה.

אני מבטיחה לא להכנע ללחצים חברתיים, אלא להיות קשובה לעצמי ולרצונותיי.

מתוך הבלוג שלי, 26.12.09.

כן כן, שנה מהיום. ומי שילך לשם, יגלה מה כל כך מיוחד ביום הזה.

אפשר להגדיר את היום הזה כיום בו התחיל הסבל הזה, שהיה בינתיים, וברוך השם גם יהיה תמיד, הסבל הכי גדול שהיה לי בחיים.

היום לפני שנתיים בדיוק, הלכתי בפעם הראשונה לדיאטנית. אני זוכרת את הרגע הזה.

אני עומדת על המשקל, הדיאטנית מודדת גובה, מסתכלת המשקל, מעקמת את הפה. אני חוזרת לכיסא ובינתיים, לפני שאני מגיעה אליו, הדיאטנית אומרת,"טוב, את בתת משקל". וואו, רגע, מה? מי? מה זה תת משקל, מה עפת עליי פתאום?

ובאותו רגע התנפצה האשליה הכל כך מתוקה, שאני מאושרת, בגובה 1.62 במשקל 45 ק"ג.

בכיתי אתמול בלילה, כמה זמן לא בכיתי בלילה.

אבל באמת שלא יכולתי לחזיק את עצמי יותר.

עלו לי כל הזכורנות האלה של הציטוטים.

שמעתי בדמיון את גלי אומרת,"אבל למה לא נגעת בשלוש חתיכות האורז האלה?"

ואת סבתא אומרת,"תאכלי מאמלה, בבקשה תאכלי".

זה כל כך מתסכל.

אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם כל הזכרונות האלה שלפעמים עולים ומציפים וממלאים. וכשמישהו מזכיר אנורקסיה, הפרעות אכילה, דיאטה, קלוריות.. ברררר, הרעד והצמרמורות האלה בכל הגוף.

פאקינג שנתיים מאותו רגע, זה כל כך מצחיק.

וכל כך עצוב. שעברו כבר שנתיים מהרגע שזה התחיל, שנה מהרגע שכביכול זה נגמר, וחצי שנה בערך עד שלגמרי יצאתי מזה.

אז למה בעצם הכותרת של הפוסט הזה היא "ישששש!" אתם שואלים את עצמכם?

כי שכחתי, ולא שמתי לב, ליום שבו הלכתי בפעם האחרונה לפסיכולוגית שהיתה לי.

זה היה עוד יום רגיל. כאילו כל זה בכלל לא היה. אולי זה התחלה של התהליך. הלוואי.

וכל ההבטחות מלמעלה? טוב, חלקן התממשו, חלקן לא.

צחקתי יותר, חייכתי יותר, בהחלט הייתי , ואני עדיין מאושרת.

בזמן האחרון לפחות, אני עושה מה שטוב לי ומה שמסב לי אושר. וממש לא אכפת לי מה שיר או אורן אומרות , שתי חיות בסרט.

וואו, ממש לא השוויתי את עצמי לאחרים. הסתכלתי לגמרי על עצמי והייתי ,ואני עדיין, גאה במי ובמה שאני.

בזמן האחרון זה קצת התקלקל, אני צריכה יותר לדבר עם חברות אם משהו מפריע לי, לא לרכל ובטח לא לשמור בבטן. מטרה לשיפור.

איזה חמש דקות? איזה להירגע? יש עומס. אבל איפשהו, זה עומס טוב. מסב הנאה, גם אם לפעמים בלתי נסבל.

אני צריכה יותר להשקיע באנשים החשובים לי. בחברות היותר קרובות אולי...ביובל. אני בהחלט מרגישה שהזנחתי קצת את יובל באחרונה, והיא האחרונה שזה מגיע לה. עוד מטרה לשיפור.

כן, אני לוקחת דברים בפרופורציות. ועכשיו, בניגוד לתקופה ההיא , הפרופורציות שלי הגיוניות, אנושיות, נכונות.

אני צריכה יותר לשכנע את עצמי להשיג את מי שאני אוהבת ולא לאהוב את מי שאני משיגה. עוד מטרה לשיפור.

אני חושבת שאני בהחלט לא נכנעת ללחצים חברתיים. כן, אני יותר קשובה לעצמי ולרצונותיי.

שתהיה שנה טובה ובריאה לכולנו (: