ערבי שישי תמיד היו כל כך בודדים בשבילי. וכל ערב, היה, בעצם.

עדיין לא החלטתי באילו שבילים אני אצעד השנה. כנראה בשבילים הארוכים והישרים, שמובילים היישר אל המקום אליו אני שייכת. עצוב לי ואין לי ציפיות וכנראה שגם לא יהיו לי, וגם השנה, אקום כל בוקר, אשכח להסתרק, אסחב את ספל הקפה לכל מקום שהוא לא גרוני, אעשה את השיעורים ואאחר למונית. יום אחר יום.

שמתי לב שכבר בקריים (כן, שני בקרים, תסקלו אותי באבנים) זכיתי להתקל בו איכשהו. גם בבוקר הנוראי ההוא, כשנראיתי כאילו נגררתי בשערות בגלגלי המונית במקום לעלות עליה, כשצרחתי בפלפון בקולי קולות ורוכסן התיק שלי נפתח כל שלושה צעדים. ובין לילה, גידלתי מגדל פיזה היישר על פסגת האף שלי, מה שמביא את הרוסים במעגל החברתי המצומצם שלי לשאול אם מישהו התאהב בי. אכן, אין דבר יותר מושך מנערה צנומה ועקומה עם פלפון בין הכתף לאוזן, ידיים שמוצאות את עצמן אוספות את הספרים אל תוך התיק וראש שעדיין נשאר על הכר הכרי מאמש.

קיבלתי משימה אומנותית בספרות ואין לי שמץ של מוזה, שתמיד מציפה אותי ברגעים הכי לא נכונים. אני בתהליכי גמילה מכתיבה ספרותית מוזרה וחסרת תוכן, כך שאני עלולה להכתב דיי מסוממת.

ובנוסף, אני חייבת להפסיק לאכול אפונה, שזה ממש "מאפן".

סשרשי"ש מענה.