לפעמים אני תוהה אם אני מספיק חשובה בכדי להישמע. כעת, אני כבר יודעת, שאין טעם - מילא זה לא יזיז לעולם שום תא במוחו, וגם אם כן, תא אחד אף פעם לא מספיק חשוב. מחשבה גוררת מחשבה, ובמהרה, אני מוצפת והלחץ יותר מידי גדול והריאות שלי פשוט מפסיקות לתפקד (כן, אני מקשיבה בשיעורי פיסיקה, לייצק). אנשים לא שמים לב כשאני רוצה שהם יראו, ואחרי שאני מאבדת את הרצון הם שמים לב לזה שאני באמת זקוקה לתשומת לב. אני מאבדת את הרצון, משום שלמרות שזה נראה כל כך "חד קרן", החסרונות גדלים על היתרונות המצומקים, ואולי אפילו בכלל אין יתרונות.

היא חושבת שהיא כל כך קשוחה, אבל מבפנים היא רכה כמו ג'לי פירות מקולקל בן חודש. כשהיא באמת תדע מה זה לפחד ממוחה, איך זה להישאר ערה ולחשוב על כל המחשבות שתוקפים אותך מבפנים ומכלים לאט את מה שנשאר מן השפיות שלך, כשהיא תראה לי את הצלקות שלה, אלו שהשאירו אותה שפויה, אני אחייך ואקרא לעצמי "חולנית", אבל לא על זה שרציתי שתאנסי בערב ההוא.

נמאס לי מכל הדימויים המנופחים האלו.

הייתי רוצה להכות את עצמי בחפץ כהה, ולחלות באמנזיה כמו ב"עקרות בית נואשות".