לא נותר שום דבר לומר חוץ מלא כלום.

אני עדיין שוקעת בין דפים של כתמים, צבעים, קווים... זו הנחמה היחידה שלי לאחרונה. ואולי גם השמיים הירוקים האלה, שמחייכים אליי בהתגרות מלמעלה. אני שונאת להרגיש קטנה. הבניינים מסנוורים בשחור ולבן. ישרים ועקומים, נטויים, מרובעים וקרים. הענפים רוקדים בקלילות בקצב המילים, זזים, זזים, זזים. כל כך מהר, הכל נראה כאילו חולף אל מול פניי ללא סיבה וללא יעד.

הרגלים רעים. כל חיי הם הרגל רע. לעיתים הייתי רוצה לשים לב שאתה מתגעגע, שולח מבטים אל עבר החלון המוכתם. לפתע, כל הטענות והסיבות שמיינתי ורשמתי לעצמי, נראות כל כך רדודות ומקומטות. ולא, זה לא מוחי שהתיישר, זו פשוט הסיבה היחידה שעומדת אל מול כל הטענות הנגדיות. מספיקה רק סיבה אחת.

הייתי רוצה לומר שיש לי דף סודי,

אבל הוא סודי ולכן תאלצו להתמודד עם המסתורין במוחכם בלבד.