לעיתים אני נזכרת בכל הזכרונות, שאט אט נהפכו לכאבים. כאלו, שמיותר לומר - להדחיקם ניסיתי וכשלתי. לפתע הכל מתעוות ומתטשטש והגבולות נעלמים להם אי שם. מנגינה מרה מתנגנת בראשי בכל פעם בה ראשי מתעמת עם הכר, וממשיכה לנגן בלולאות אינסופיות כל בוקר בו אני נאנחת קלות וגוררת את רגליי לכיוון הטלוויזיה. הימים האחרונים סחטו ממני שאריות של יצירתיות, ולכן אין לי נחמה בצבעים ומכחולים ודפים. אין יותר נחמה באותיות ומשפטים, שאט אט חוברו לעלילות שהרצתי בראשי, אין נחמה בכל מה שגרם לי להתגבש למה שאני כעת.

  ובכן, בלית ברירה אני מוציאה את עצמי לעולם החיצון, ובלא חשק אני מצחקקת ומחייכת ולעיתים, גם מאושרת. אני מאושרת, אני באמת מאושרת! אך הריקנות מוציאה ממני את הגושים הקטנים והמילים, הו המילים. המילים שפעם כה הערצתי ורדפתי אחריהן, ניסיתי להתחקות אחריהן ולהבין אותן. כעת אני מבינה - רק על עצמי לספר ידעתי.