משתגעת אט אט ולא מבינה כיצד להתנער מכל מה שאני מפספסת. עדיין ישנה בי הרגשה כי אני מפספסת את המציאות החולפת אל מול עיניי, אבודה, תועה, ואולי גם מעט נואשת. מרגישה לא מוכנה כלל למה שעתיד להגיע, קצת כמו המציאות. מנסה להתנער מן הסירחון, לשקוע בין ערמות של אגדות ומעשיות, גדלה עם כל שכבה. משתגעת ולא מבינה כיצד.

הייתי רוצה לברוח אל הבור העמוק ביותר ולהביט מלמטה על כל מה שמתרחש מחוץ לו, כמו שאני מביטה על האלים הרועמים ממעמקי השמיים הסגולים והרדודים. התרגלתי לכך שיש לי קו הכוונה, קצת כמו יד שעוזרת לנווט את המטוס בשעת סערה כשעינייך מכוסי מסכי עשן סמיכים ומעלי תהייה. פארנויות מן העבר קושרות אותי אל הכסא, ובעודי מסתובבת, מסתובבת, מנסה להימנע מכוח הכבידה, הן מהדקות את החבלים ונותנות לי לשגר את עצמי אל הנודע... כשם אני חולמת בלילות חסרות נדודי שינה.

עייפתי מלכתוב, עייפתי מלקרוא את כל הדאגות השטחיות והמילים הרדודות. מאסתי בעולם הזה וכעת אני עוברת אל עולם קצת שונה, עולם שבו אני אוכל להניח את אשר על נפשי על כף המאזניים ולא לדאוג שמישהו ימלא את הכף השנייה. כל מה שנותר - הוא ללגלג על בורותכם, לזלזל במחשבות הכי פרטיות שלכם, להרגיש קצת נעלה ובלתי ניתנת לשליטה... כל מה שעשיתי עד עתה בין המבטים והשורות.

עייפתי גם בלרדוף אחרי מבטים מבינים... אני מתחילה לחשוב שהם באמת לא קיימים כמו שאמרתי לעצמי כל עת ישנתי ונתתי לעצמי להיות צודקת לפחות בפעם ההיא.