לעיתים אני נזכרת בכל הזכרונות, שאט אט נהפכו לכאבים. כאלו, שמיותר לומר - להדחיקם ניסיתי וכשלתי. לפתע הכל מתעוות ומתטשטש והגבולות נעלמים להם אי שם. מנגינה מרה מתנגנת בראשי בכל פעם בה ראשי מתעמת עם הכר, וממשיכה לנגן בלולאות אינסופיות כל בוקר בו אני נאנחת קלות וגוררת את רגליי לכיוון הטלוויזיה. הימים האחרונים סחטו ממני שאריות של יצירתיות, ולכן אין לי נחמה בצבעים ומכחולים ודפים. אין יותר נחמה באותיות ומשפטים, שאט אט חוברו לעלילות שהרצתי בראשי, אין נחמה בכל מה שגרם לי להתגבש למה שאני כעת.

  ובכן, בלית ברירה אני מוציאה את עצמי לעולם החיצון, ובלא חשק אני מצחקקת ומחייכת ולעיתים, גם מאושרת. אני מאושרת, אני באמת מאושרת! אך הריקנות מוציאה ממני את הגושים הקטנים והמילים, הו המילים. המילים שפעם כה הערצתי ורדפתי אחריהן, ניסיתי להתחקות אחריהן ולהבין אותן. כעת אני מבינה - רק על עצמי לספר ידעתי.

כרוח רפאים מעל העולם. אני מהלכת לי, בין המילים שאתם מטיחים בי, מפחדת לגעת. לדעת. לגווע בשקט.

הייתי רוצה לילה אחד שבו הייתי יכולה למוטט עליי את עולמי ולהלך בין השברים. שינה עמוקה לעולם לא מזיקה. אלא אם כן, מעורבת הצתה באש או סמים להרגעת סוסים. אורות הלילה מחייכים אליי ממרחקים, והרמזורים במורד הכביש מתחלפים בקביעות. מפחידה. כחולים, אדומים, צהובים ולבנים, חיוורים אל תוך הלילה.

אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה ה"אחרי" הצופה לי, אבל אי אפשר לתכנן את החיים. אי אפשר להריץ קדימה ואחורה, למרות שהייתי רוצה להאיץ קדימה את ערבי ה"בטלסטאר גלקטיקה" והבירה עם ההורים, שמלווים בסיפורי ימי הרכות הרוסיים שלי. מצטערת אם מנעתי מכם שינה להלילה. הפנסים מבלבלים אותי. אני שונאת את הבוקר, את חבורות הצל על העור המסריח מאתמול, את החום הזוועתי של ההתחלה ואת החיפזון של אמא, שמחפשת את המסרק שלה ואז נזכרת שהוא בידה. פרנויה קלה עוברת בי בלילה. אני מעדיפה להסתגר בחדר, לפרוש את המחשבות שלי ולהכות בצבע, להירדם עם כתמים על קצות האצבעות ועם כיור מלוכלך. אני מאוהבת. ותמיד הייתי - ואפילו, כשלב האבן שלי התקשה קצת יותר עם כל מילה. אני חיה את חיי בראשי: אני עשירה וענייה, ורוצחת, ופסיכולוגית, וחולה נפשית, ושמחה, ועצובה, ורעבה, וסופרת, וזמרת, ולבד, וביחד, ומתאדה לאט לאט עם כל טיפה של דצמבר. ואני רואה ולא נראית, ורואה אתכם מכוונים את השעון המעורר שגם ככה תטיחו ברצפה מחר בבוקר, מכים על הכרית, מסכמים את כל הזכרונות מהיום וממיינים במדפים קטנים וצהובים, ורושמים את כל מה שברצונכם לשכוח, ולא לזכור. פורשים את השמיכה הרכה על עורכם, ושוקעים.  

מכירים את הצמרמורת המוזרה שעוברת בכם כשאתם מביטים מן החלון ונשאבים אל תוך חוסר האור של הלילה, שמלווה ברוח הקרירה של סוף ספטמבר, שתמיד מזכיר את הרעננות החדשה של העפרונות הצבעוניים ולוחות הציור הצחים, שתמיד משמחים את הילדותיות שבי שרק רוצה לקשקש בצבעי פסטל רכים שמיים בצבעי תכלת, ירוק וורוד, שלא מפסיקים להזכיר לכם את הצמרמורת המוזרה שעוברת בכם כשאתם חולי - געגוע?

But you're so cute when you're frustrated, dear
Yeah you're so cute when you're sedated, dear

I missed you

She says It helps with the lights out

Her rabid glow is like braille to the night
She swears I'm a slave to the details
?But if your life is such a big joke, why should I care