לעיתים אני נזכרת בכל הזכרונות, שאט אט נהפכו לכאבים. כאלו, שמיותר לומר - להדחיקם ניסיתי וכשלתי. לפתע הכל מתעוות ומתטשטש והגבולות נעלמים להם אי שם. מנגינה מרה מתנגנת בראשי בכל פעם בה ראשי מתעמת עם הכר, וממשיכה לנגן בלולאות אינסופיות כל בוקר בו אני נאנחת קלות וגוררת את רגליי לכיוון הטלוויזיה. הימים האחרונים סחטו ממני שאריות של יצירתיות, ולכן אין לי נחמה בצבעים ומכחולים ודפים. אין יותר נחמה באותיות ומשפטים, שאט אט חוברו לעלילות שהרצתי בראשי, אין נחמה בכל מה שגרם לי להתגבש למה שאני כעת.

  ובכן, בלית ברירה אני מוציאה את עצמי לעולם החיצון, ובלא חשק אני מצחקקת ומחייכת ולעיתים, גם מאושרת. אני מאושרת, אני באמת מאושרת! אך הריקנות מוציאה ממני את הגושים הקטנים והמילים, הו המילים. המילים שפעם כה הערצתי ורדפתי אחריהן, ניסיתי להתחקות אחריהן ולהבין אותן. כעת אני מבינה - רק על עצמי לספר ידעתי.

הוא אדיש, קריר ועוקצני, ויצירתי. הוא אוהב לצייר בצבעי כתום ואדום, וכמובן - אפור. הוא עושה הרבה רוח... ואפשר לראות את הברקים בעיניו בשעת סערת נפש. הוא גורם לך לרצות  להתרכבל איתו ולראות איזו קומדיה טובה או רומנטיקה דביקה, או פשוט ללכת איתו במורד הרחוב לצד הכביש. הוא לא מפחד לבכות לידי. או לצחוק לידי, מצבי הרוח שלו מתחלפים במהירות. הוא קצת מדכא אבל גורם לך לחייך, אולי כי גורם לך להיסחב עם הרוחות.

כבר סתיו?

לא נותר שום דבר לומר חוץ מלא כלום.

אני עדיין שוקעת בין דפים של כתמים, צבעים, קווים... זו הנחמה היחידה שלי לאחרונה. ואולי גם השמיים הירוקים האלה, שמחייכים אליי בהתגרות מלמעלה. אני שונאת להרגיש קטנה. הבניינים מסנוורים בשחור ולבן. ישרים ועקומים, נטויים, מרובעים וקרים. הענפים רוקדים בקלילות בקצב המילים, זזים, זזים, זזים. כל כך מהר, הכל נראה כאילו חולף אל מול פניי ללא סיבה וללא יעד.

הרגלים רעים. כל חיי הם הרגל רע. לעיתים הייתי רוצה לשים לב שאתה מתגעגע, שולח מבטים אל עבר החלון המוכתם. לפתע, כל הטענות והסיבות שמיינתי ורשמתי לעצמי, נראות כל כך רדודות ומקומטות. ולא, זה לא מוחי שהתיישר, זו פשוט הסיבה היחידה שעומדת אל מול כל הטענות הנגדיות. מספיקה רק סיבה אחת.

הייתי רוצה לומר שיש לי דף סודי,

אבל הוא סודי ולכן תאלצו להתמודד עם המסתורין במוחכם בלבד.