ורק עכשיו אני מבינה שאני לבד. זה דיי משמח את החלק האגואיסטי והשתלטן שבי, אבל יש בי קמצוץ קטן שעדיין מתקפל מכאבי בטן ומריקנות. למה אני מנסה לשנות אנשים? אני קוטעת את זה. אני אקלף את הגלד לפני שהוא יתרפא, אני ארביץ לשמיים ואאבד אמונה בעצמי, אני אדמיין את המוזיקה הכי נפלאה שיש וארקד בין שמיים, אני אגע בשמש ואני...

החיים בראשי מספקים אותי. אני כל מה שתמיד שנאתי, וכל מה שכנראה אשנא. אני מסוגלת לאהוב, לשנוא, להתחרט, להרגיש את הדברים שאני לעולם לא מעיזה לחשוב עליהם כשרוח שלי עדיין שרויה על האדמה. אבל, המציאות דוקרת אותי בציפורניה ואני מודעת לזה שאני ריקה, אפילו לחוש אשמה אני לא מסוגלת. לא יותר, לכל הפחות.

רק בלילה,

כשאף אחד לא מאזין, אני מנסה לתת לעצמי לחיות קצת. ובבוקר, כשאני קמה, מתה למחצה, אני מבינה שלא הכל נתון בשליטתי. שאני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להסתובב לצד הנגדי. שאני לא יכולה לכבות את השמש ולמשות את הירח מן השמיים. איפה טעיתי? קל יותר לספור במה צדקתי. בעצם, לא כל כך קל, כי זה יגרום לי לנסות להתמודד עם קמצוץ הטוב שבי ואני תמיד פרנואידית כשמדובר בענפים כאלו. הייתי רוצה להביט בכל האנשים הקטנים והשמחים האלה, בוכים את נפשם דרך עיניהם, הולכים על פני קברים ושוכחים לרגע את עצמם ואת המלנכוליות המזוייפת. הייתי רוצה לתקוע בליבם סכין, לסובב אותה, להקשיב להם ואז לתלות את הכבד שלהם הפוך מדמיוני.

אומרים שאסור להסתכל אחורה. ומאיפה?

" ובכה החולם בידעו:

הלא שבר עם שבר

לא יחבר.

וכל שבר היה בידו

לשלם -

וחזר ונשבר "

נדמה לי שנשברתי.

לפעמים אני תוהה אם אני מספיק חשובה בכדי להישמע. כעת, אני כבר יודעת, שאין טעם - מילא זה לא יזיז לעולם שום תא במוחו, וגם אם כן, תא אחד אף פעם לא מספיק חשוב. מחשבה גוררת מחשבה, ובמהרה, אני מוצפת והלחץ יותר מידי גדול והריאות שלי פשוט מפסיקות לתפקד (כן, אני מקשיבה בשיעורי פיסיקה, לייצק). אנשים לא שמים לב כשאני רוצה שהם יראו, ואחרי שאני מאבדת את הרצון הם שמים לב לזה שאני באמת זקוקה לתשומת לב. אני מאבדת את הרצון, משום שלמרות שזה נראה כל כך "חד קרן", החסרונות גדלים על היתרונות המצומקים, ואולי אפילו בכלל אין יתרונות.

היא חושבת שהיא כל כך קשוחה, אבל מבפנים היא רכה כמו ג'לי פירות מקולקל בן חודש. כשהיא באמת תדע מה זה לפחד ממוחה, איך זה להישאר ערה ולחשוב על כל המחשבות שתוקפים אותך מבפנים ומכלים לאט את מה שנשאר מן השפיות שלך, כשהיא תראה לי את הצלקות שלה, אלו שהשאירו אותה שפויה, אני אחייך ואקרא לעצמי "חולנית", אבל לא על זה שרציתי שתאנסי בערב ההוא.

נמאס לי מכל הדימויים המנופחים האלו.

הייתי רוצה להכות את עצמי בחפץ כהה, ולחלות באמנזיה כמו ב"עקרות בית נואשות".