ורק עכשיו אני מבינה שאני לבד. זה דיי משמח את החלק האגואיסטי והשתלטן שבי, אבל יש בי קמצוץ קטן שעדיין מתקפל מכאבי בטן ומריקנות. למה אני מנסה לשנות אנשים? אני קוטעת את זה. אני אקלף את הגלד לפני שהוא יתרפא, אני ארביץ לשמיים ואאבד אמונה בעצמי, אני אדמיין את המוזיקה הכי נפלאה שיש וארקד בין שמיים, אני אגע בשמש ואני...

החיים בראשי מספקים אותי. אני כל מה שתמיד שנאתי, וכל מה שכנראה אשנא. אני מסוגלת לאהוב, לשנוא, להתחרט, להרגיש את הדברים שאני לעולם לא מעיזה לחשוב עליהם כשרוח שלי עדיין שרויה על האדמה. אבל, המציאות דוקרת אותי בציפורניה ואני מודעת לזה שאני ריקה, אפילו לחוש אשמה אני לא מסוגלת. לא יותר, לכל הפחות.

רק בלילה,

כשאף אחד לא מאזין, אני מנסה לתת לעצמי לחיות קצת. ובבוקר, כשאני קמה, מתה למחצה, אני מבינה שלא הכל נתון בשליטתי. שאני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להסתובב לצד הנגדי. שאני לא יכולה לכבות את השמש ולמשות את הירח מן השמיים. איפה טעיתי? קל יותר לספור במה צדקתי. בעצם, לא כל כך קל, כי זה יגרום לי לנסות להתמודד עם קמצוץ הטוב שבי ואני תמיד פרנואידית כשמדובר בענפים כאלו. הייתי רוצה להביט בכל האנשים הקטנים והשמחים האלה, בוכים את נפשם דרך עיניהם, הולכים על פני קברים ושוכחים לרגע את עצמם ואת המלנכוליות המזוייפת. הייתי רוצה לתקוע בליבם סכין, לסובב אותה, להקשיב להם ואז לתלות את הכבד שלהם הפוך מדמיוני.

אומרים שאסור להסתכל אחורה. ומאיפה?

" ובכה החולם בידעו:

הלא שבר עם שבר

לא יחבר.

וכל שבר היה בידו

לשלם -

וחזר ונשבר "

נדמה לי שנשברתי.

כרוח רפאים מעל העולם. אני מהלכת לי, בין המילים שאתם מטיחים בי, מפחדת לגעת. לדעת. לגווע בשקט.

הייתי רוצה לילה אחד שבו הייתי יכולה למוטט עליי את עולמי ולהלך בין השברים. שינה עמוקה לעולם לא מזיקה. אלא אם כן, מעורבת הצתה באש או סמים להרגעת סוסים. אורות הלילה מחייכים אליי ממרחקים, והרמזורים במורד הכביש מתחלפים בקביעות. מפחידה. כחולים, אדומים, צהובים ולבנים, חיוורים אל תוך הלילה.

אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת מה ה"אחרי" הצופה לי, אבל אי אפשר לתכנן את החיים. אי אפשר להריץ קדימה ואחורה, למרות שהייתי רוצה להאיץ קדימה את ערבי ה"בטלסטאר גלקטיקה" והבירה עם ההורים, שמלווים בסיפורי ימי הרכות הרוסיים שלי. מצטערת אם מנעתי מכם שינה להלילה. הפנסים מבלבלים אותי. אני שונאת את הבוקר, את חבורות הצל על העור המסריח מאתמול, את החום הזוועתי של ההתחלה ואת החיפזון של אמא, שמחפשת את המסרק שלה ואז נזכרת שהוא בידה. פרנויה קלה עוברת בי בלילה. אני מעדיפה להסתגר בחדר, לפרוש את המחשבות שלי ולהכות בצבע, להירדם עם כתמים על קצות האצבעות ועם כיור מלוכלך. אני מאוהבת. ותמיד הייתי - ואפילו, כשלב האבן שלי התקשה קצת יותר עם כל מילה. אני חיה את חיי בראשי: אני עשירה וענייה, ורוצחת, ופסיכולוגית, וחולה נפשית, ושמחה, ועצובה, ורעבה, וסופרת, וזמרת, ולבד, וביחד, ומתאדה לאט לאט עם כל טיפה של דצמבר. ואני רואה ולא נראית, ורואה אתכם מכוונים את השעון המעורר שגם ככה תטיחו ברצפה מחר בבוקר, מכים על הכרית, מסכמים את כל הזכרונות מהיום וממיינים במדפים קטנים וצהובים, ורושמים את כל מה שברצונכם לשכוח, ולא לזכור. פורשים את השמיכה הרכה על עורכם, ושוקעים.  

מכירים את הצמרמורת המוזרה שעוברת בכם כשאתם מביטים מן החלון ונשאבים אל תוך חוסר האור של הלילה, שמלווה ברוח הקרירה של סוף ספטמבר, שתמיד מזכיר את הרעננות החדשה של העפרונות הצבעוניים ולוחות הציור הצחים, שתמיד משמחים את הילדותיות שבי שרק רוצה לקשקש בצבעי פסטל רכים שמיים בצבעי תכלת, ירוק וורוד, שלא מפסיקים להזכיר לכם את הצמרמורת המוזרה שעוברת בכם כשאתם חולי - געגוע?

But you're so cute when you're frustrated, dear
Yeah you're so cute when you're sedated, dear

I missed you