יומן מעקב.

וזה כואב, באמת.

וזה קשה, כ"כ.

ואני מרגישה את כל האוכל שאכלתי עולה לי.

ואני לא רוצה להקיא, באמת שלא.

כי אני מודעת לנזקים.

אבל אני הולכת לצום,

והפעם בלי להשבר, הפעם באמת.

מהיום (16.9) בשעה 20:40 אני לא אוכלת כלום

עד יום רביעי (19.9).

הלוואי שאני אצליח.

באמת הלוואי.

כי כרגע,

אני מרגישה הבן אדם הכי שמן עליי האדמות,

אני מפחדת שהמכנסיים יתחילו לא להסגר

אני מפחדת להשמין

אני מפחדת מעצמי.

אני מפחדת,

וכואבת לי הבטן

כי אכלתי יותר מדיי

כמו פרה בגן חיות, מטומטמת.

השנאה העצמית ממלאת את עצמי יותר מדיי,

והיא זו שדוחפת לצום,

ואני אצום.

אני מבטיחה.

אולי מבחוץ אני מראה שמחת חיים

אבל מבפנים,

אני נשברת כמו שאף בן אדם לא נשבר.

החיים האלה הורסים אותי.