לפעמים צוחקת ככה סתם

הרבה זמן לא כתבתי באמת מה אני מרגישה ועכשיו פתאום בא לי.

אני מרגישה שכל כך הרבה יושב לי בפנים ואם אני לא אוציא את הכל אני בטח אתפוצץ בשלב מסויים.

אז התחלתי לבכות ועכשיו אני אמשיך בלהוציא את הכל.

להודות כבר שאני כל כך מתגעגעת לאהבה אמיתית ולא באמת נהנת ממה שקורה איתי כרגע. מתגעגעת להרגשת הביטחון הזאת והאהבה שמרעיפים עלייך, איך תמיד לוקחים אותה כמובן מעליו כשהיא נמצאת ואחר-כך כל כך מתגעגעים לזה ורק רוצים את זה בחזרה. כמה שאנחנו לא יודעים להעריך דברים כשהם בידיים שלנו, ותאכלס גם אף פעם לא נדע. זה סתם קלישאה שכל פעם כשבוכים על משהו שהלך מבטיחים שבפעם הבאה נדע להתייחס אליו כראוי, נדע להעריך ולהוקיר. אבל זה לא באמת קורה.

כמה קשה לי שהגבר היחידי שיש לי בחיים כרגע הוא אחד שרק רוצה לזיין אותי ואם עכשיו לא 3 לפנות בוקר בסופש שהוא במקרה יוצא בו, אין לי סיכוי לשמוע ממנו מילה. ואני התרגלתי לזה ו"הבנתי" שאני מה שאני רוצה כשבעצם זה השקר הכי גדול בעולם ואני רוצה הרבה מעבר, בעיקר ממנו ויודעת שזה לא יקרה בחיים. אז אני זורמת עם המצב ונהנת איתו בסופי שבוע ואחר כך בוכה על זה וחושבת עליו במהלך השבוע, מבטיחה לעצמי שהסופ"ש אני לא יוצרת איתו קשר ובטח ובטח שלא עונה לו או נפגשת איתו וזה בחיים לא קורה, וזה חוזר על עצמו בכל פעם מחדש. מבטיחה לעצמי, לא מקיימת ובוכה.

כמה אני רוצה קשר אמיתי ומישהו שידע להעריך את מה שיש לי לתת, מישהו שירצה הרבה מעבר, ושירצה להישאר אחרי שהוא גומר. ולגמור לא יהיה הדבר היחידי שהוא רוצה לעשות איתי. ויהיה לנו את הצחוקים שלנו והאהבה הגדולה. ולא נרגיש צורך לעשות שומדבר מיוחד כי רק להיות יחד זה כל מה שצריך. כמה שאני מתגעגעת. וכמה שריק לי בפנים. ההרגשה הזאת שאין כבר איפה להכיר בחורים. אף אחד הרי לא מגיע למסיבה כי בא לו קשר רציני. אף אחד לא מתחיל איתך בפאב כי יש לך עיניים יפות. וזה כבר מתחיל להגעיל ולבאס שאין באמת שום סיכוי ושום מקום שאפשר להכיר בו בנאדם נורמאלי. אני בחיים לא אצא עם מישהו מהבסיס, כמו שאמרתי - ביציאות בסופ"ש זה לחלוטין לא אופטימלי וכך שוב יוצא שאני מסתפקת באותו בחור, שאני רוצה ממנו יותר והוא רוצה ממני מעט. ואיכשהו הרצונות האלה מתאחדים לזיון בסופש.

והטבמל ההוא שהתחיל איתי ויצאנו יחד פעם אחד, זה שהעפתי באסמס לא מפסיק להציע לי לצאת איתו שוב, ובאלי לדפוק לו כאפה ולשאול אותו אם הוא רציני והוא באמת לא הבין את הרמז. ולמה תמיד רק מי שאת לא רוצה רודף אחרייך.

אלוהים,

כמה שאני רוצה יותר.

ואיפה מוצאים את היותר הזה?

אני מתגעגעת ליותר מידי דברים

ומתחילה לאבד אמונה ובכל כך הרבה שהאמנתי פעם.

לא מאמינה שהוא גורם לי להגיש ככה.

שאני מרגישה שהלב שלי נשבר.

אני שונאת אותו.

הלוואי והייתי פחות חלשת אופי ומסוגלת להגיד שזהו.

אבל ברור לי שעוד נדבר.

אני מפגרת.

והוא עוד יותר.