תמיד חשבתי שאסתכל על הרגעים שבכיתי ואצחק ,

רק ללחישותך ציפיתי ..

רק למגע ידך חיכיתי ,

רק את חיוכך הערצתי .

רציתי שנישאר ביחד תמיד ,

ששום דבר לא יפריד בינינו ..

כול לילה היינו נירדמים בחיבוק בשקיעה ,

וקמים עם חיוך בזריחה .

לאט לאט פניך חדלו לזרוח .

אבל אני הייתי מהופנטת לאהבה ..

בוקר אחד,

בזריחה ,

התועררתי לפניך ,

וישנת ,

שליו ,

רגוע ,

מאושר ..

ואז הבנתי -

אני זאת שכיבתה לך את האור ..

זלגה על פניי דמעה ..

קמתי לקחתי את הדברים שלי ועזבתי אותך .

פשוט הלכתי ..

אתה לא חיפשת אותי יותר .

לא התפללת לחיבוק בשקיעה ..

לא התגעגעת לחיוך בזריחה ,

ואני פשוט ישבתי שם וחיכיתי ..

כמו מטומטמת חיכיתי שיבוא יום ותמצא אותי ,

ותוהאב אותי שוב ,

ותחבק אותי שוב ..

ותחייך אלי שכמו פעם .. בהתחלה ,

זה לא קרה ..

כמה שנים חיכיתי ליום הזה ,

כמה שנים שעברו כמו נצח ,

אבל אתה לא הגעת ..

התעוררתי בזריחה ..

בתקווה שאתה תיהי שם לידי ותחייך,

אבל זה לא קרה ..

פתחתי עיינים והכול סביבי היה לבן,

לבן וריק ..

מרחוק אני רואה דמות זוהרת מאושר מתקרבת אליי בריצה ,

בשניה אחת עלה לי שוב החיוך על הפנים ,

הוא .

הוא היה שם ,

הוא חזר ..

הבטתי בו והוא בי ..

ככה עדנו ובהינו אחד בשני כמה דקות ,

ואז הוא חייך ..

" הגענו לגן עדן "