ימים עייפים

חזרתי לפה רק בזכות דרור קרן ואלון נוימן.

הצטרפתי לאיזו קבוצה שלהם בפייסבוק של מערכונים שהם מעלים בבלוג שלהם והתחלתי לראות את כל הקטעים שלהם וקינאתי למוות. (כמו תמיד) לא קינאתי בבלוג. קינאתי בהם על זה שהם שחקנים כל כך מוכשרים.

ואז נזכרתי.. הייי פעם היה לי בלוג.

איכשהו הצלחתי לאתר אותו חזרה ועכשיו החלטתי שאם אני כבר מקנאה כל כך הרבה למה לא לכתוב על זה פה. גם אם אף אחד אל באמת יקרא את זה אני חייבת לשפוך איפשהו ולקלאס מייטס שלי נמאס מהשאפליזם שלי על קנאה וחוסר אמונה בעצמי. אז יאללה פה אפשר הכל. אף אחד לא מכיר אותי ואני יכולה להגיד מה שבא לי.

אני מקנאה!

אני שונאת את הבלונדינית!

אינעל העולם!

זהו שפכתי.

כוס אמא של הבלונדיוניות המוצלחות והמוכשרות. אני לא מבינה... בלונדיניות לא אמורות להיות טיפשות?? כוס אמק! למה יש לה מספיק אינטליגנציה + אינטליגנציה ריגשית להיות שחקנית כל כך טובה. למה אני צריכה לספוג את זה על בשרי? למה זה משפיע עליי כל כך הרבה... הרי זה לא באמת בא על חשבוני בכלל. ואוליי היא לא כזאת כלבה כמו שכולם חושבים עליה. אוליי היא בסך הכל מוכשרת וזה גורם לכולנו לשנוא אותה על לא עוול בכפה?

למה אכפת לי בכלל מה הבמאי המציל חושב עליי. הרי אני בסך הכל שנה ב' ושום דבר לא באמת מסתכם במה אני אעבור בבי"ס ואילו תפקידים אני אקבל פה. ומי אוהב אותי ומי לא... לא כולם חייבים לאהוב אותי. לא כל הבמאים חייבים לחשוב שאני מוכשרת. ל-א! אז למה זה הורג אותי כל כך למה אני לא יכולה להתגבר על הערות המציל לבד וכל הזמן צריכה שאנשים יצילו אותי מעצמי.

אלוהים היקר, האם אתה יכול בבקשה להציע לי מקצוע אחר. אבל המקצוע הזה חייב לתת לי ריגוש באותה צורה כמו המשחק. 

אני לא אלך על כל דבר. אבל בבקשה תביא משהו טוב.