ימים עייפים

היום קמתי מוקדם בטעות.

זה כל כך מעצבן. ועוד אמרתי לעצמי אתמול תבדקי, תבדקי באיזה שעה הלייזר. אבל במקום לפתוח את היומן הלכתי לישון וסתם קמתי מוקדם. שזה אחד הדברים היותר מעצבנים שיכולים לקרות לי - לקום מוקדם סתם!

טוב מה אני אעשה...

לכן פישפשתי כמו תמיד קצת בפייסבוק (התמכרות חדשה) ונכנסתי לבלוג.

אתמול הופעתי עם צב קטן בא לגן מול "הבוחנת". היה בן זונה. היא החמיאה לי ואמרה לי שהיא ספיצ'לס ושזה לא קורה אף פעם שאין לה מה להגיד מלבד כל הכבוד ואת צמד המילים האלה היא אמרה איזה 3 פעמים. (ייה לי).  זה היה ממש מגניב, וכבר יש לי הצגת פתיחה ברחובות ביום חמישי בבוקר. אבל אוף עוד משהו שצריך לקום בגללו מוקדם. טוב אין מה לעשות היא אמרה שמי שעצלן לא יאהבו אותו אצלם לכן אסור לי להתעצל. תכלס צודקת.

עכשיו קיבלתי ללמוד עוד איזה 6 הצגות חדשות! היא אמרה לי שכשהיא התחילה, בהופעה הראשונה מול 400 איש, צרחו עליה והורידו אותה מהבמה. אח"כ בהופעה השניה היא הייתה בטוחה שהיה בסדר ומסתבר שתוך כדי שהיא הופיעה התקשרו לשאוג על המשרד מה לעזאזאל הביאו להם? מי זאת המעאפנה הזאת?

איזה באסה זה! אם זה יקרה לי אני לא אשרוד את זה.

הרי אני חולת נפש פרפקציוניסטית. יצא לי לחשוב על זה, אני באמת לא לוקחת כשלון כבן אדם רגיל. אצלי, אם אני לא תותחית פצצתית אז נכשלתי.

נגיד, ההופעה ראשונה שתהיה לי ביום חמישי - אם היא לא תלך טוב, אז ממש אוי ואבוי לי. אפילו שמותר, אפילו שזו הפעם הראשונה, אפילו שלא מפטרים על כאלה דברים, אם אני לא ארתק על הקהל ברמות גבוהות מבחינתי זה כישלון.

דרך אגב גם אם סתם אנשים יהיו רודפי בצע ויגידו שאני לא טובה סתם כדי לא לשלם על ההופעה, זה גם כישלון.

בעצם כל מצב למעט סגידה של הקהל ו/או טיפ שמן, זה כישלון.

זה קשה לחיות ככה בתנאים האלה.

גליה טסה לחו"ל בעיקבותיה גם ג'ונם עכשיו גם סטאלין ובעוד ימים בודדים ביותר גם נסי (שיניתי ברנדה) תעזוב לחו"ל. לפעמים אני חושבת למה נרשמתי ללימודים השנה? מה קרה לכל החלומות שהיו לי לטוס גם לדרום אמריקה? או למשל לעבוד בעגלות ולעשות ים כסף ולשרוף אותו בקניות? מה בער לי להתחיל דווקא עכשיו. והרי התשובה ברורה, אם לא הייתי מתחילה השנה הייתי עוד עלולה למצוא את עצמי בגיל 25 שחקנית כושלת בלי עבודה ממשית בידיים. ואז מה? עדיף שאתחיל השנה, ככה אסיים ללמוד בגיל 24 ומקסימום אתחיל ללמוד תזונה בגיל הזה. זה לא כזה מאוחר עדיין. אבל על מי אני עובדת? אין שום סיכוי שאני אלמד באוניברסיטה כמו שאין שום סיכוי שאני אשעבד את עצמי ללימודים כמו פסיכומטרי.

לא עושה את החרא אלא אם כן מישהו יכוון אליי אקדח.

בסוף תמיד הכל מסתדר. או: "הכל זה לטובה" מפי המשוררת אינטרנשיונל. מי יודע מה מחכה לי עוד 3 שבועות כשאעלה את 40 המדרגות אל עבר הכתה שלי.