ימים עייפים

מגרש חניה.

כ- 20 חבר'ה סוף סוף יצאו מהמרתף של הבית מלון, מהמוסיקה הרועשת, מהזיעה שנדבקת להם לכל מקום בגוף וגם אחד לשני. יוצאים לאוויר הפתוח. זה היה במרץ והמזג אוויר היה נסבל. מימין ומשמאל 5 מכוניות חונות דוממות בכל צד לאורך מסלול ריצה של 50 מטר. מלפני המכוניות הועמדו כ- 5 אנשים בכל צד שהיו אמורים להגן על הרצים שלא בטעות יתנגשו במכוניות ובסוף המסלול 5 אנשים מחכים לתפוס את אלו שירוצו יותר מדי, גם אחריי קו ה-50 מטר עומדים עוד 3 אנשים שרק מחכים לתפוס את אלו שבטעות ימשיכו אחריי הקו.

החוקים פשוטים:

היכון, הכן, צא...

רק צריך לעצום עיניים כל הדרך.

הסתכלתי על אלו שהיו לפניי. מה זה... משחק ילדים... הרי אין שום סיכוי שיקרה לנו משהו. כן אנחנו בעיניים עצומות אבל כל כך הרבה אנשים מופקדים על שמירה על הביטחון שלנו, מה כבר יכול לקרות?

יצאתי לדרך. ורצתי הכי מהר שיכלתי. תוך כדי הריצה אני שומעת אנשים מתפקעים מצחוק. ובניגוד להרגלי לא פקחתי את עיניי כי ירון סנדלים ממש ביקש שלא נעשה את זה. בסוף הגעתי לקו הסיום בזמן שהיה נראה לי כמו נצח. הצלחתי לצלוח  את קו ה- 50 מטר. ואז סיפרו לי איך נראיתי.

מסתבר שהיידים הפנים וכמעט כל הגוף שלי היה מאוד נחוש לרוץ. אבל הרגליים בגדו בי. ולמי שצפה מהצד זה היה נראה כאילו בחורה רצה ב- slow motion טלוויזיוני. ואני באמת הרגשתי שאני רצה הכי מהר שיכלתי. כל הגוף שלי משך קדימה אבל הרגליים החליטו שהם לא סומכים על אף אחד מהחברים שלי והם פשוט לא הסכימו לזוז.

איזה באסה זה שאני לא סומכת על חברים שלי. אני תוהה לעצמי אם זה היה החברים האמיתיים שלי, לא סתם אלה מהצוות. החברים הישנים. אלה שאני טוענת שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות... מעניין אותי לדעת אם התרגיל הזה היה מצליח איתם או לא?