ימים עייפים

אני כל כך מרגישה רע שאין דברים כאלה. למזלי הרב זה לא נפשי הפעם. אבל זה פיזי קטלני מהסוג הנוראי ביותר.

יש לי התקפי אלרגיה שרק השטן יכל לברוא. שיילך להזדיין!!! 

אמא שלי תמיד טוענת שאני בחורה מגזימנית. כלומר, לא רק אמא שלי, אלא כל החברים שלי היו מתארים אותי כבחורה מפריזנית ביותר. זה דיי נכון אבל זה ממש לא בקטע של לשקר, זה יותר בקטע של להעצים כל דבר מעבר לכל פרופורציה. גם כל דבר שקורה לי, או שהוא מושלם נהדר ומרגש אותי, או שהוא מעליב אותי משקר לי (כן כן המצב מעליב ומשקר מי שמכיר אותי מבין על מה אני מדברת). בכל אופן, היום ישבתי ליד אמא באוטו בדרך חזרה מכיכר המדינה, (איזה טיפוסים יש שם איכס) והתחלתי להתקפל ולהתעוות כמו כל פעם באמצע התקף, ואמא שלי החמודה הזו רק אמרה לי כמה שהיא מבינה אותי. יש לציין שאמא שלי אף פעם לא מבינה אותי. הבנה זה לא בדיוק הצד החזק שלה כשאני מתחרפנת בהתנהגויות האופייניות לי. אבל הפעם היא פשוט אמרה לי שהיא מבינה כי גם לה היה את זה כשהייתה צעירה ושאין דרך לתאר כמה שזה נוראי ומזעזע! זה עשה לי מאוד טוב לשמוע את זה ממנה. היא אמרה לי: "לא נורא, לפחות אין לך מחלה ממארת או משהו רציני ואת יכולה להתנחם בזה"... אז אמרתי לה שהדבר הכי מנחם אותי בעולם זה לדעת שיש עוד מישהו בעולם שעבר את זה פעם. מישהו שיכול להבין באמת את ההרגשה כשהשטן מן הגהינום בא להתארח בתוף האף שלי!

אלוהים זה כל כך נוראי. אני רואה מטושטש תוך כדי שאני כותבת ורק בגלל שאני לא רוצה להירדם עכשיו בחדר, החלטתי לכתוב פה. שאלוהים יעזור לי. מישהו יכול להציל אותי בבקשה???

אני לא צוחקת זוהי קריאה לעזרה.