יש לי זיכרון מלפני שנתיים בערך,בחופש ההוא כשאור ונוי ישנו אצלי וצחקנו המון,ושיעמם לנו אז נכנסו לצ'אט ואז אור התחילה לעבוד על מישהו שם שאבא שלה מכה אותה(היום אני בספק אם הייתי עושה משהו כזה)והיא ממש מפחדת ממנו והבן אדם אשכרה דאג לה ואנחנו ישבנו ולא הפסקנו לצחוק וזה היה אחד הלילות הכי מצחיקים שחקוקים לי בזיכרון והיה לי באותה תקופה ממש טוב,ישנו שלושתינו במצב כפית והכל היה רגוע וכיף ולא הייתי צריכה לחשוב על כל דבר פעמיים ומה יקרה אם ולמה ומה יהיו ההשלכות של הדברים והייתה לי את החברה הכי טובה שלי שהיה לי טוב איתה כמעט בכל מובן,והייתה לי בת דודה ויחד עם זאת חברה שגם היא כמעט הייתה הכי טובה והיה לי טוב אמיתי כזה.עם אכזבה או בלי אהבה או עם שתיהן או בלעדיהן(בלעדי האהבות והאכזבות,כן?)היה לי טוב.
וזה סתם זכרון טוב כזה,מהסוג הזה שכיף להזכר ממש,ועדיף שישאר רק בגדר זיכרון מהפחד שהפעם הנוספת תשאיר טעם מר,כי הרי זה מה שקורה בדר"כ,ובכלל,זה לא שאני באמת יכולה לחזור לזה שנית,כמה שאני רק ארצה וזה אם אני ארצה,כן?
ואפילו אין כאן הבעת חרטה כלשהי,לגבי שום דבר שנכתב כאן.סתם משהו שכיף להזכר בו.
נכון שאמרתי שאני אפסיק להיות מופתעת כשדברים מסוימים קורים אבל לזה,
לזה באמת שלא ציפתי.אפילו שאני לא באמת יודעת מה זה עושה לי,אם זה בכלל עושה לי,אני קצת לא מעכלת.למעשה,אני ממש לא מעכלת.אני מניחה שזה מהסיבה שאני יודעת שזה ממש עכשיו,לא לפני חודש ולא לפני חצי שנה,עכשיו.ברגע זה.אתמול,מחר.
צביטה ממש קטנה בלב וזהו.
ואני לא אדון בזה יותר כי הבטחתי לעצמי וכי זה לא עושה לי טוב במיוחד,בערך כמו רוב הדברים בשנה האחרונה(וכן,לראשונה אני מעיזה להגיד שנה.)
זה עושה לי משהו.
אלא מה.
-
ואת,במקום להצטער כל הזמן תעשי עם זה כבר משהו.
תגידי,ותעשי.
לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
