"חושב על אלוהים שנהיה זקן ועייף כי העולם שלו נהיה להפך ממה שהוא התכוון כשהוא ברא אותו."

אני לא יודעת איך לתאר את התקופה האחרונה,כי כל פעם מחדש אני מופתעת ומגלה שתמיד יכול להיות יותר גרוע.וככה זה,אנשים מעולם לא מעריכים את מה שיש להם עד שהם מאבדים אותו ו/או נוכחים לדברים גרועים יותר.כנראה שזה מה שעובר עלי כרגע.החודש האחרון היה הגרוע ביותר לשנה הזאת,ואני רק רוצה להאמין שגרוע יותר מזה,לא יהיה.
אני מניחה שזה מגיע לי כל זה,לא יודעת עד כמה ,אבל מגיע.אני גם מניחה שאם אני ארצה אני אוכל לשנות את זה.צעד שיעלה לי באיבוד כמה דברים,אפילו שמהנקודת מבט של היום הם נראים חסרי חשיבות.ולמרות זאת,אני ממשיכה לא לעשות עם זה כלום כי זאת ההרגשה הנכונה לי ביותר[לגבי עשיית הדברים הספציפים שעליהם אני מדברת] ואולי אני לא אשנה זאת לעולם ואולי כן.
אני מתנחמת בידיעה שעוד מעט השגרה חוזרת אליי,השגרה שאני מחכה לה.לא זאת של עכשיו,כי שגרה תמיד יש.ולפעמים במשך היום נכנסת בי אופטימיות לשעה בערך שאומרת לי שלא הכל אבוד ומתישהו משהו ישתנה.מתישהו,אבל ישתנה. וזה קצת מעודד אפילו שאחרי הכל אף אחד לא מבטיח לי שזה באמת נכון אבל זה גורם לי לחייך מעט אז לא אכפת לי.
על פניו נראה שאני מסתדרת לא רע,למעשה,אני באמת מסתדרת לא רע ואני לא חושבת שהרבה אנשים שהיו במקומי היו מקבלים את הדברים כמו שהם ומתמודדים בסדר גמור כמעט כמוני,אני אפילו מעיזה לומר שאני קצת גאה בעצמי כי מעולם לא חוויתי תקופה כמו זאת ואני באמת לא יודעת איך עוד לא השתגעתי.אני אולי קצת מגזימה אבל ככה בא לי ומי יאמר לי לא.
אתמול דיברתי עם מישהו [חמוד להפליא]שיש לו חברה והזכרתי את זה לעצמי כמה וכמה פעמים כדי לא לגרום לי להרגיש תחושות אסורות.ואני חושבת שדי הצלחתי ואז פתאום נזכרתי שכבר שכחתי כמה נעימה התחושה של לדבר עם מישהו באובייקטיביות[כמעט] מוחלטת ועדיין להנות מעצם היותי מדברת איתו.
אח שלי מתחתן בעוד חודש וכולם נורא עסוקים בבגדים ותשלומים וכל מה שמתלווה לדבר הזה שנקרא חתונה ואותי זה לא ממש מרגש,העבר הלא כל כך רחוק שנוצר בעקבות כל החתונה הזאת השאיר בי טעם לא טוב שהוציא לי את כל החשק להנות מההכנות,בייחוד שמדובר בחתונה ראשונה של בן אדם ממש קרוב וזה לא כל כך מעניין אותי.
אני לא מצליחה להנות משום דבר,גדול ככל שיהיה,מהנה ככל שיהיה.וממש התרגלתי לתחושה הזאת ואני אפילו כבר לא מנסה לעשות איתה שום דבר.ישנו דבר אחד שגורם לי נחת ושלווה וזה החדר שלי.שם או למעשה כאן,אני מרגישה הכי בטוחה והכי רגועה ושלווה ונעים לי כאן.אני מניחה שזה מתוך הרגל ולא רצון.

אני מצפה לחורף בכיליון עיניים וכל פעם אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא קרוב,או לפחות לא כל כך רחוק.ובכלל,זמן זה דבר יחסי אז אי אפשר להגדיר ממש כמה קרוב או רחוק הוא החורף.
כל אותן תחושות שנכתבו כאן אני מרגישה לא מהיום ואני חושבת שהסיבה שרק עכשיו הן נכתבות כאן היא מתוך בושה,כן בושה.אני קצת מתביישת בכל זה ואני אפילו לא מבינה למה.אני לא רוצה שום רחמים מאף אחד לגבי שום דבר שנכתב כאן כי זה פשוט יגרום לי להרגיש עוד יותר רע.
תודה ושלום.