פעם בכיתי מכל שטות. מכל דבר הייתי מתרגז. כל דבר היה מעצבן אותי, מעציב אותי, עושה לי משהו.
והיום? היום אני נמצא במין קיבעון שכזה. אם אני מדוכא, אני לא מוציא החוצה. אני רק עושה פרצוף ומחכה שזה יעבור.
אתמול היה יום רע. מאוד רע. אחד הימים הגרועים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. כמה זמן שלא בכיתי, חשבתי לעצמי.
אז החלטתי, עכשיו אני אבכה. אני אתן להכול לצאת עם הדמעות, כל מה שאני שומר בבטן מאז ש'התבגרתי'.
לא יצא. לא בכיתי. הכול שוב נשאר בפנים.שוב הלכתי לישון ככה, מקווה להתעורר ולשכוח מהכול.
ובאמת התעוררתי ושכחתי מהכול, בקיצוניות מטאורית ממש. קמתי בבוקר ובאמת לא הבנתי מה העציב אותי כל כך.
אתם אולי תראו את זה כמשהו טוב. אבל זה ממש לא טוב. זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
מה קורה לי, לעזאזל? איבדתי את הרגשות שלי? אני רב עם אמא, עם אבא, עם ליאת, עם כולם. הם נעלבים, מאוד נעלבים, והם חושבים שאני לא יודע שהם מאוד נעלבים. אני יודע. אני יודע בדיוק מה ההשלכות של מה שאני אומר, אני יודע כמה מה שאני אומר באמת פוגע בהם. פעם זה גרם לי לבכות. לא אהבתי את זה בכלל. אבל עכשיו? עכשיו זה גורם לי לצחוק. כמה שזה נשמע נורא.
מצחיקה אותי הבכיינות שלהם, ההיעלבות, המחשבה המוטעית שמשהו שהם אומרים יכול לשנות או להשפיע על המשך חיי בצורה כלשהי. הכי כיף לצחוק. הכי קל, לטווח הקרוב. למה לבכות, בעצם? בשביל מה? ולמה זה כל כך חסר לי? אולי, כי אני מרגיש שאיבדתי באיזשהו מקום, חלק נכבד מהאנושיות שלי. הפכתי אדיש, בלי שום מנגנון סינון לדברים שאני אומר, חוסר אכפתי לחלוטין כלפי האנשים שאמורים לאהוב אותי הכי הרבה, המשפחה שלי.
אז למה, למה אני בעצם עושה את זה? כי זה מה שמגיע להם. לאמא שלי אולי לא, אליה באמת צריך לשנות את היחס.
ככה אני רואה את זה כרגע, אתם תהיו חסרי אכפתיות, אחריות, רגישות, תטילו עליי מגבלות ותבקרו אותי בכל דבר - לי לא אכפת מה יש לכם להגיד, או שחלילה נעלבתם.

לא, לא אכפת זה גדול מדי. פשוט, הרבה פחות אכפת לי. אני מאמין שכן יש לי איזשהו גבול שאני לא אעבור. וגם מה שאני עושה כרגע קצת אוכל אותי מבפנים. אבל מה לעשות, לא מספיק. איך אומרים, החיים קשים.