לי זה דווקא מרגיש כמו כלא. כנראה שבלי איזשהו משהו שאפשר להתלונן עליו באמת קשה לחיות.
יודעים מה? בשמחה הייתי מדלג על החודשיים המיותרים האלה וישר עובר לתיכון. חופש לא יכול להיות כיף כל עוד אתה עושה דברים שעושים לך כיף ונמצא עם אנשים שעושים לך כיף. בקושי יש כאלה בזמן האחרון.

עוד כמה ימים אני מתחיל לעבוד. אני מתחיל לעבוד עם העבר שלי, כאלה שהיכרתי פעם, ברמת גן. הולך להיות מוזר. אפילו חלמתי ששלוש בנות מהכיתה הישנה שלי באות ועושות לי מסיבת הפתעה או משהו. אני בטוח הולך לראות המון אנשים מהסביבה הישנה שלי בחודש העבודה הזה, לא יודע אם זה טוב לי או רע לי. מצד אחד אני בטוח שהם יידהמו לראות אותי, השתניתי המון מאז הפעם האחרונה שהם ראו אותי, חיצונית ונפשית. זה כיף שאומרים לך שהשתנית וגדלת. יש הרגשה טובה כזאת.
אבל אולי הייתי מעדיף לעבוד עם אנשים נייטרלים...? איכשהו אני תמיד מונע מעצמי להתקדם הלאה.
אני לא יודע מה יהיה בתיכון. די מפחיד אותי העניין. אולי אני אתקע עם אנשים מהכיתה הקודמת? אולי שוב תיווצר לי סטיגמה לא טובה שיהיה קשה לצאת ממנה? אולי יהיה קשה לי להתחבר לאנשים חדשים? ואם יהיה לי קשה, החברים הישנים שלי עדיין ירצו להיות איתי בקשר..?

שני החופשים האחרונים היו הרבה יותר כיפיים, הייתי הרבה יותר ילד והרבה פחות בוגר. אולי חבל שהתבגרתי מהר מדי. מה רע בעוד שנה שנתיים של תמימות בלי להתעסק בכל החרא הזה של להיות בוגר? רוב הכיתה שלי ילדותית כזאת. על פי קריאה מרפרפת ב"יומן החופש" ה... מעניין שלי, נראה שהתלהבתי מהחיים נורא. כל דבר קטן שעשינו, הלהיב אותי, גרם לי להרגיש טוב. היום זה כבר לא ככה. היום אני כבר צריך להתעסק ב'עניינים של גדולים'. הפכתי ציני, אדיש, מתוסכל הרבה יותר. מקווה לצאת מזה במוקדם או במאוחר, לעבור איכשהו את החופש הזה, שלפי מה שנראה עד עכשיו, הולך להיות די סיוט. תהנו מהחופש או משהו.

אורן.