הסרט היה, הסרט נגמר. סרט טוב היה, הסרט הזה.

נגמר לו הסרט, אנשים קמו מהמקומות.

"איזה לחות יש פה", זה המשפט הראשון ששמעתי.
מילאה אותי מן תחושת רייקנות כזאת.

ניסיתי להיזכר בזריזות ברגשות שחוויתי במהלך הסרט, אבל כל מה שהיה לי בראש זה מן ערפול כזה של זיכרון.
את הרגשות שאנחנו חווים אנחנו חווים רק פעם אחת. האנשים שפעם אהבנו, הרגעים הקטנים שתמיד שימחו אותנו, השטויות שעשינו. אחרי כמה שנים, הכול מתאגד ביחד לגוש זיכרון מעורפל. את הדברים שקרו אז, אנחנו זוכרים בראשי פרקים.
את הדברים החשובים באמת, לעולם איננו זוכרים. אנחנו לא זוכרים איך התרגשנו, איך צחקנו, איך אהבנו. בשלב מסויים כל הרגשות האלה נעלמים בתוך השגרה, עד שצופים באיזה סרט, או קוראים איזה ספר, שלוקח אותך לעולם אחר לכמה שעות. ואז אתה סוגר את הטלוויזיה, סוגר את הספר. ואמא שואלת אם בא לך משהו לאכול. יש דרך אכזרית יותר להחזיר אותך לשגרה?

וברגע הזה, שהייתי צריך להחליט לאן אני הולך בתיכון, הייתי צריך להחליט - לבחור בבטוח, בשגרה, בלימודים העיוניים - או ללכת בדרך הקשה, וללכת על מה שבאמת יעשה לי טוב.
אז פחדתי. פחדתי מהכיתה הזאת שכול הבנים בה מוגדרים כ"הומואים" או סתם מוזרים, פחדתי מגיבוש היתר הזה, פחדתי שאני לא אהיה טוב בזה, פחדתי שאני לא אוהב את זה ואתקע שם, ופחדתי שאני מפסיד דברים שיעזרו לי בעתיד.

פתאום כל הפחדים האלה, ברגע אחד, נראו לי כל כך לא חשובים. הבנתי שמגמת תיאטרון היא בדיוק הדבר שאני מחפש, מה שימלא את הרייקנות, מה שיגרום לי לצאת קצת מהשגרה, מה שיידכא את הפחדים שלי. מה שיגרום לי להגשים את החלומות שלי, לבטא את היכולות שלי, להוציא את הצד היצירתי והאומנותי שבי. לא להיות עוד פעם החכם הזה שמצליח לו בקלות בלימודים. ולהוכיח לעצמי, שאני יותר מזה. אז זהו. את ההחלטה שלי כבר עשיתי, ואני כל כך מקווה שלא עשיתי אותה מאוחר מדי. אני אאבק על המקום שלי בכיתה הזאת.

מגמת תיאטרון - היר איי קאם!