איכשהו, בכל גיל שלא יהיה, נתקעתי עם חברות שלא ממש רציתי להיות בה. לא  משנה כמה אמרתי לעצמי שזה לא יקרה יותר, זה חזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם. זה משהו שנורא קשה לצאת ממנו, ולפעמים גם לא בטוחים אם רוצים לצאת ממנו.

אני בטוח שמתישהו, איפשהו, זה קרה לכל אחד. ורק כי בא לי להבריח מפה את השניים וחצי קוראים שנשארו לי, קבלו אותם, לאורך השנים:

רון - רון היה החבר ה"בן" (אוקי, די! לא מצאתי שום ניסוח שלא יישמע הומואי, אז תתמודדו ^^) הראשון שלי, אחרי התקופה שבה שיחקתי רק עם הבנות, כמו הרבה ילדים בכיתה א'. להיות חבר שלו היה פשוט סיוט. בתור ילד בכיתה א', נעלבתי מאוד מאיך שכל פעם הוא היה מעליב אותי מחדש. אפשר להגיד שממש הייתי שפוט שלו. והוא, מצדו כמובן, די נהנה מזה. הוא נהנה שיש מישהו קצת יותר חלש ממנו שהוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. האמת היא שרק עכשיו אני מבין כמה נפגעתי ממנו, וכמה הוא הוריד לי את הביטחון העצמי. בתור ילד קטן, הייתי ילד די שמן, וזכיתי להרבה העלבות ממנו לגבי זה. חוץ מזה, הוא גם היה מתעלם ממני כשהיה בא לו, ולוקח אותי איתו כשהיה בא לו. הוא יכול היה להזמין אותי אליו, להתנהג הכי חרא בעולם, ויום אחרי לכעוס עלי. זאת בהחלט לא הייתה חוויה נעימה. אבל למרות הכול, לא יודע למה, היה משהו שמשך אותי להמשיך להיות חבר שלו, בשונה מכל הבאים שאני עוד אתאר. ככה זה נמשך עד לכיתה ד', שבה אחרי ריב אחד הפכנו למן "יריבים". כמובן שאיפשהו תמיד רצינו לשחק שוב ביחד, אבל זה לא משהו שקרה.

אחרי שנפטרתי ממנו סוף סוף, שזה דבר שתיכננתי כבר הרבה זמן, הייתי בטוח שזה לא יקרה שוב. טעיתי, ובגדול.

עומר  - אחרי שנתיים שפחות או יותר שמחתי על איפה שאני, הגיע בכיתה ו' ילד שקראו לו עומר. אף אחד בכיתה שלי לא אהב אותו, ואני הרגשתי עם זה נורא עצוב. אז החלטתי להתחבר איתו. למען האמת, לא מגיע לו שאני אכניס אותו לפה. הוא דווקא היה איתי ממש בסדר, רוב הזמן... הוא כל הזמן התעקש להודות לי על מה שאני עושה. אבל עם הזמן, זה נהיה לי כבר די מעיק. הוא התחיל להתנהג בצורה נורא מציקה, וכבר לא היה לי איך לצאת מזה... ידעתי שאם אני אתרחק ממנו אז לא יהיה לא עם מי להיות, אבל גם ידעתי שאני לא יכול לעשוות משהו שאני לא רוצה רק כדי שהוא לא יהיה לבד. במקרה, באותה כיתה, עברתי לקרית אונו, מה שהשאיר את עומר די לבד. עד היום אני לא יודע אם הפסיקו להחרים אותו.

בן - באותה הכיתה ממש, כשעברתי לקרית אונו, זה קרה שוב. הייתי בטוח שלמדתי להיזהר מזה, להתרחק מאנשים שלא עושים לי טוב. לגמרי טעיתי. בן כבר מההתחלה הזכיר לי מאוד את רון: בהתנהגות שלו, בצורת ההתייחסות שלו כלפי, בהיתממות הילדותית שלו. בכיתה ו' הייתי עוד יותר שמן מבכיתות קודמות, מה שגם לא הוסיף. לא הפסיקו לקרות בינינו הריבים הקטנים והטיפשיים האלו, והבנתי ששוב נכנסתי לאותו מקום. הוא מסוג האנשים שאו שאתה שונא אותם, או שאתה חבר שלהם. אין אמצע. אז זה המשיך והמשיך, והמשכתי לספוג את הירידות הקטנות האלה, שמבפנים עשו לי ממש רע. עד היום, נשאר בי משהו מהירידות האלה, אני חושב. גם החברות הזאת נגמרה אחרי כמה זמן, בגלל אירוע שאני לא אזכיר פה, מתוך כבוד אליו. האמת שהיום, הוא עדיין איתי בכיתה, והוא התבגר לגמרי. אני ביחסים טובים איתו היום, אבל אנחנו לא ממש חברים.

שי ואורן - אחרי שבכיתה ו' נתפסתי לחברות שבה אני תלוי באחר, במעבר לחטיבה קרה משהו הפוך. שי ואורן באו ביחד, מבית ספר עלומים. הם היו ה"חברים הכי טובים", לכאורה; אבל גם להם הייתה חברות שבה הם רבו כל הזמן. איכשהו אני ויובל, שהיה חבר שלי עוד מהיסודי, הפכנו לחברים שלהם, ונהיינו מן רביעייה כזאת. רביעיית חנונים כמובן. החברות עם שי ואורן היא הכי מסובכת שהייתה לי אני חושב, ושגם היה הכי קשה לצאת ממנה. לאט לאט אני הבנתי שלהיות איתם רק מעיק עליי; אורן תמיד היה מתווכח על הדברים הכי קטנים, ועם שי אני אפילו לא יכול להסביר. אני לא אתחיל לספר על זה, כי זה באמת מאוד מסובך. רבתי עם שי על הדברים הכי קטנים ומטומטמים, אבל לא היה לי לב להתרחק ממנו, כי ידעתי שבלעדיי הוא יישאר לבד. אבל אחרי כיתה ז', כבר הרגשתי שאני לא יכול להמשיך עם זה, והאמת שאחרי הרבה מאמצים הצלחתי, והוא קיבל את זה בסופו של דבר. אורן דווקא לא כל כך הבין את המסר. הוא המשיך להציע לי דברים, וכבר נגמרו לי הסיבות להגיד לו לא.. והאמת היא, שגם לא הייתה סיבה ממשית שלא רציתי להיות חבר שלו. אני שואל את עצמי, אם זה באמת היה בגללו, או שממנו דווקא רציתי להתרחק כדי שאני לא אהיה "חנון" יותר. אולי, אני לא יודע.

בכיתה ח' עשיתי את ה"סוויצ'" הכי גדול שלי. התנתקתי משי ואורן, וידעתי שיותר אני כבר לא אעשה את זה. למרות הכול, היה לי עצוב לראות שבגלל שלא התאים לי יותר שי ואורן נשארו לבד. אני, לעומתם, התחלתי להתחבר עם עוד אנשים, והשגתי לעצמי מסגרת חברתית חדשה לגמרי. הייתי מאוד גאה בעצמי, והיה בי גם איזה צד כזה, שרצה להגיד להם - "תראו, אני הצלחתי ואתם לא."

בכיתה ט' (הנוכחית) אורן עזב את הבית ספר, ושי נשאר לבד לגמרי. הוא הפך להיות אפילו יותר מוזר ממה שהוא היה. נכון לעכשיו, הוא מנסה כל הזמן להיות במקום שונה, ללא הצלחה. עצוב לי לראות שזה מה שקרה בסופו של דבר, אבל אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני נותן לזה לקרות שוב. ובאותו זמן שהבטחתי שזה לא יקרה, זה שוב קרה. כן כן :)

על האחרון אני לא חושב שיהיה נכון לפרט, כי השניים וחצי שקוראים פה לא צריכים לדעת ^^

אני מצטער אם שיעממתי אתכם עד מוות. זאת מן סגירת מעגל בשבילי, שאני עושה כדי אולי לדאוג שבתיכון - אני אדע בדיוק ממה להיזהר. סופשבוע רגוע (בגלגלצ) לכולם. 

אורן.

אז כן, זה קרה. התרחקתי.

כל כך הרבה פעמים חשבתי שאולי זה הדבר הנכון, אבל תמיד רגע אחרי זה ביטלתי כל מחשבה שקשורה לנושא.

לא האמנתי שאני יכול, חשבתי שזה משהו שאי אפשר לנתק אותו. באמת באמת האמנתי בזה.

אבל כשלרגע אחד לא שמתי לב -  זה התנתק. לא רשמית אומנם, אבל לא נראה לי שזאת סתם עוד תקופה.

לא ייאמן איך החשיבה שלי השתנתה אחרי רגע אחד קטן שלא שמתי לב, שלא חשבתי יותר מדי.

אני חושב על זה, ויש לי מן כאב כזה, שרוצה להפסיק.

אבל אני יודע שזה פשוט לא נכון, ושהדבר האחרון שזה יעשה לי זה טוב.

תמיד חשבתי שאני ממש אשמח כשזה יקרה... אבל אני לא יכול שלא להיות עצוב לגבי מה שאני מרגיש עכשיו.

תהנו לכם מחוסר הידיעה המוחלטת על מה אני מדבר (גם לי מותר פעם אחת ^^)

אורן.