לי זה דווקא מרגיש כמו כלא. כנראה שבלי איזשהו משהו שאפשר להתלונן עליו באמת קשה לחיות.
יודעים מה? בשמחה הייתי מדלג על החודשיים המיותרים האלה וישר עובר לתיכון. חופש לא יכול להיות כיף כל עוד אתה עושה דברים שעושים לך כיף ונמצא עם אנשים שעושים לך כיף. בקושי יש כאלה בזמן האחרון.

עוד כמה ימים אני מתחיל לעבוד. אני מתחיל לעבוד עם העבר שלי, כאלה שהיכרתי פעם, ברמת גן. הולך להיות מוזר. אפילו חלמתי ששלוש בנות מהכיתה הישנה שלי באות ועושות לי מסיבת הפתעה או משהו. אני בטוח הולך לראות המון אנשים מהסביבה הישנה שלי בחודש העבודה הזה, לא יודע אם זה טוב לי או רע לי. מצד אחד אני בטוח שהם יידהמו לראות אותי, השתניתי המון מאז הפעם האחרונה שהם ראו אותי, חיצונית ונפשית. זה כיף שאומרים לך שהשתנית וגדלת. יש הרגשה טובה כזאת.
אבל אולי הייתי מעדיף לעבוד עם אנשים נייטרלים...? איכשהו אני תמיד מונע מעצמי להתקדם הלאה.
אני לא יודע מה יהיה בתיכון. די מפחיד אותי העניין. אולי אני אתקע עם אנשים מהכיתה הקודמת? אולי שוב תיווצר לי סטיגמה לא טובה שיהיה קשה לצאת ממנה? אולי יהיה קשה לי להתחבר לאנשים חדשים? ואם יהיה לי קשה, החברים הישנים שלי עדיין ירצו להיות איתי בקשר..?

שני החופשים האחרונים היו הרבה יותר כיפיים, הייתי הרבה יותר ילד והרבה פחות בוגר. אולי חבל שהתבגרתי מהר מדי. מה רע בעוד שנה שנתיים של תמימות בלי להתעסק בכל החרא הזה של להיות בוגר? רוב הכיתה שלי ילדותית כזאת. על פי קריאה מרפרפת ב"יומן החופש" ה... מעניין שלי, נראה שהתלהבתי מהחיים נורא. כל דבר קטן שעשינו, הלהיב אותי, גרם לי להרגיש טוב. היום זה כבר לא ככה. היום אני כבר צריך להתעסק ב'עניינים של גדולים'. הפכתי ציני, אדיש, מתוסכל הרבה יותר. מקווה לצאת מזה במוקדם או במאוחר, לעבור איכשהו את החופש הזה, שלפי מה שנראה עד עכשיו, הולך להיות די סיוט. תהנו מהחופש או משהו.

אורן.

אין לי הרבה סימפטיה ליואב מאור, אני חייב להגיד, אבל מה לעשות, הפרס שווה

1.עברתי ניתוח תוספתן. בגיל 8 אני חושב, קמתי יום אחד עם כאבים איומים בבטן.
אבא שלי לקח אותי לבית חולים, וכבר שם הוא ידע שהבעיה היא התוספתן, שהוא איבר בלתי נחוץ בעליל בגוף ורק גורם צרות.
כבר באותו יום ידעתי שאני צריך לעבור ניתוח, אבל האמת היא שכמעט ולא פחדתי, אמא שלי הייתה הרבה יותר לחוצה ממני. אני הייתי זה שהרגעתי אותה. בתור ילד בן 8, נראה לי שמגיע לי שאפו על זה

2. הבאתי שתייה לאחותי ולחברה שלה. כשאתם קוראים את הכותרת הזו אתם בטוח מזלזלים, אבל במחשבה תחילה, תאמינו לי שאף אחד ממכם לא היה מסכים לעשות את זה
כשניגשתי לשטוף את הכוסות, הברז הנחמד שבמטבח שלנו קפץ ממקומו, נפל על הכוס שנשברה, וחתכה לי גידים ועצבים בזרת. לא נעים, אה? מה גם שזה היה הניתוח השני שלי, למען האמת אני סדרתי בקטע. כל שנתיים, בחופש הגדול, קורא לי משהו מבחינה בריאותית. מה שאומר שבתקופה הזו הייתי בן 10, גם לא בוגר במיוחד. (:

השנה, בחופש הגדול, במידה והרצף יימשך, אמור לקרות לי משהו. מהלך אמיץ לא להתחבא בתוך קופסה, לא?

3. צרחתי על המאמי של הכיתה. אני יודע שזה לא מקורי והרבה כאן כתבו על זה, אבל זה בכל זאת מקרה יוצא דופן

חבר שלי דאז, שי, היה החנון של הכיתה (טוב, זה לא שאני הייתי כזה מגניב) והוא אהב את המאמי של הכיתה, היפה הזאת שבוכה מכל דבר ואז כולם מחבקים ומנחמים אותה. זו הייתה התקופה שרק הגענו לכיתה ז', וכולם כמו סתומים התחילו להציע לה חברות ברצף. למאמי מסתבר נמאס, והיא קלטה ששי רוצה להציע לה. אז מה עשתה? הלכה עם חברתה ופשוט ברחה ממנו, כשהיא צוחקת יחד עם חברתה על הסיטואציה.
אני נפגעתי בשבילו. לא יכולתי לסבול את ההשפלה שלו, והרגשתי כאילו עשו את זה לי. הלכתי בשיא העצבים אליה, ופשוט צרחתי עליה, אמרתי לה שמה נראה לה שהיא עושה את זה, וכל מיני דברים מעליבים כאלה. לא קללות, בסגנון מעודן
אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לה, אבל זה היה באמת מאוד פוגע. אני הייתי גה בעצמי. כמובן שהיא התחילה לבכות, כולם ניחמו אותה, ואחרי זה מישהו העביר לי פתק בשיעור שכדאי לי לבקש סליחה, אחרת אני אצטער על זה. לא ביקשתי, וגם לא הצטערתי על זה

פעם בכיתי מכל שטות. מכל דבר הייתי מתרגז. כל דבר היה מעצבן אותי, מעציב אותי, עושה לי משהו.
והיום? היום אני נמצא במין קיבעון שכזה. אם אני מדוכא, אני לא מוציא החוצה. אני רק עושה פרצוף ומחכה שזה יעבור.
אתמול היה יום רע. מאוד רע. אחד הימים הגרועים ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה. כמה זמן שלא בכיתי, חשבתי לעצמי.
אז החלטתי, עכשיו אני אבכה. אני אתן להכול לצאת עם הדמעות, כל מה שאני שומר בבטן מאז ש'התבגרתי'.
לא יצא. לא בכיתי. הכול שוב נשאר בפנים.שוב הלכתי לישון ככה, מקווה להתעורר ולשכוח מהכול.
ובאמת התעוררתי ושכחתי מהכול, בקיצוניות מטאורית ממש. קמתי בבוקר ובאמת לא הבנתי מה העציב אותי כל כך.
אתם אולי תראו את זה כמשהו טוב. אבל זה ממש לא טוב. זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
מה קורה לי, לעזאזל? איבדתי את הרגשות שלי? אני רב עם אמא, עם אבא, עם ליאת, עם כולם. הם נעלבים, מאוד נעלבים, והם חושבים שאני לא יודע שהם מאוד נעלבים. אני יודע. אני יודע בדיוק מה ההשלכות של מה שאני אומר, אני יודע כמה מה שאני אומר באמת פוגע בהם. פעם זה גרם לי לבכות. לא אהבתי את זה בכלל. אבל עכשיו? עכשיו זה גורם לי לצחוק. כמה שזה נשמע נורא.
מצחיקה אותי הבכיינות שלהם, ההיעלבות, המחשבה המוטעית שמשהו שהם אומרים יכול לשנות או להשפיע על המשך חיי בצורה כלשהי. הכי כיף לצחוק. הכי קל, לטווח הקרוב. למה לבכות, בעצם? בשביל מה? ולמה זה כל כך חסר לי? אולי, כי אני מרגיש שאיבדתי באיזשהו מקום, חלק נכבד מהאנושיות שלי. הפכתי אדיש, בלי שום מנגנון סינון לדברים שאני אומר, חוסר אכפתי לחלוטין כלפי האנשים שאמורים לאהוב אותי הכי הרבה, המשפחה שלי.
אז למה, למה אני בעצם עושה את זה? כי זה מה שמגיע להם. לאמא שלי אולי לא, אליה באמת צריך לשנות את היחס.
ככה אני רואה את זה כרגע, אתם תהיו חסרי אכפתיות, אחריות, רגישות, תטילו עליי מגבלות ותבקרו אותי בכל דבר - לי לא אכפת מה יש לכם להגיד, או שחלילה נעלבתם.

לא, לא אכפת זה גדול מדי. פשוט, הרבה פחות אכפת לי. אני מאמין שכן יש לי איזשהו גבול שאני לא אעבור. וגם מה שאני עושה כרגע קצת אוכל אותי מבפנים. אבל מה לעשות, לא מספיק. איך אומרים, החיים קשים.