עוד סרט עם הפי אנד. היא גילתה שכל הזמן הזה היא הייתה מאוהבת בו. דווקא היה סרט טוב.

יכול להיות שרק עכשיו, בעקבות אירועי הימים האחרונים, ועכשיו סופית בעקבות הסרט הזה, הבנתי את זה.

הבנתי שהחיים הם לא סרט. הבנתי שהבחורה לא תמיד תגלה שהבחור הזה שרדף אחריה כל הזמן והיא פשוט לא ראתה את זה, הוא הבחור שאיתו היא צריכה להיות, ובסוף הם יתנשקו ויחיו באושר ועושר. ושהכול כל הזמן היה מתחת לאף שלה, המפתח לחיים מאושרים.

הבנתי סוף סוף, שהאהבה היא לא תמיד הדדית. ושהרבה פעמים אתה נמשך למה שלא טוב בשבילך. וזה כואב, כואב כל כך. כואב יותר מכל דבר אחר. לעזאזל עם האהבה הזאת.

אז אני מצטער. לסרט הזה כנראה לא יהיה הפי אנד. בסרט הזה, אני אאלץ להתמודד עם האמת, עם החיים האמיתיים, ואיכשהו לשכוח ולהמשיך הלאה.

הסרט הזה הוא לא סרט. זה החיים. ובחיים, אין צופים שצריך לרצות. יש רק את הרגשות שלא עוזבים ורק מתחזקים.

אבל אל דאגה, אני אנשוך שפתיים ואמשיך. בסוף אני אמצא את ההפי אנד שלי.

מי שקורא מספיק זמן בבלוגי, וגם מי שרק נכנס - יכול לראות שכאן בצד יש רשימת פוסטים, ביניהם גם שני פוסטים המכילים משפטי "מכירים את זה", כפי שכיניתי אותם. חשבתי על זה לאחרונה, קצת יותר לעומק. חשבתי למה הייתי צריך לעשות את הפוסטים האלה.

אמרתי, אוקיי, אתה לא יודע להסביר לעצמך למה עשית את הפוסטים האלה. בוא נחשוב יותר גדול. למה, בכלל, פתחת את הבלוג הזה?

והגעתי למסקנה מסויימת, בסגנון 'החיים הם כמו'. סלחו לי על הקלישאתיות. אז, אתם בטח מצפים למשפט, הא? אז קבלו אותו -

כל פוסט בבלוג, המספר על חייו של בן אדם - הוא בעצם בדיוק כמו כל אחד מהמשפטים האלה, שכתבתי בפוסט 'מכירים את זה'.

לא הבנתם? הרשו לי להסביר.

היתרון העצום בבלוגים, הוא שאנשים שמעולם לא פגשתם או יצרתם איתם קשר, יוכלו להגיב על דברים שאתם כותבים, שאתם חושבים, שאתם מרגישים. בלי תגובות, בלוגים הם אינם בלוגים. הם סתם עוד יומן, רק בלי הדפים שנקרעים והעט שנמרח.

אולי אף פעם לא חשבתם על זה, אבל בלוגים הם יתרון עצום - זה כאילו שאתם יכולים לשאול אנשים נייטרלים ברחוב מה הם חושבים על דבר מה שתגידו, ושיענו תשובה כנה ואמיתית, בלי שום חשש ממוסכמות חברתיות וכו'.

אז, מה אני אומר בעצם? תציצו שנייה בשני הפוסטים האלה שכתבתי. לגבי כל אחד מ-30 המשפטים הקצרים שכתבתי שם, היה ניתן לפתח פוסט שלם, לפתח כל מיני תיאוריות ולהציג את דעתי המפורטת לגביהם. אבל אני בחרתי שלא. במקום לכתוב 30 פוסטים כאלה, עשיתי הכול מרוכז ויעיל יותר - הצגתי לכם כל מיני דברים שקורים לי, בחיי היום-יום, ורציתי שתגידו גם אני, תעודדו ותגידו לי שאני לא היחיד. הייתי צריך את זה. כולנו צריכים את זה.

ואני חושב, שכל מי שפותח בלוג כדי לספר על חייו האישיים, או אפילו רק להציג את דעותיו, צריך את זה. אחרת, הוא היה יכול לבחור בקלות בעט ובדף.

מה שכן, אסור שהדבר הזה יעלה לראש, עם כמה שזה מפתה. רק שלא נגיע למצב, שמי שמחליט בשבילינו את ההחלטות, מה שפוגע בנו או משמח אותנו, שקובע לנו את הצעד הבא, הן אותן תגובות אנונימיות, שיכולות להיות מתוקות ומעודדות, אך יכולות להיות גם מאוד אמיתיות וכואבות. הדברים שנאמרים לנו בתגובות הם פידבקים שלעולם לא נוכל לקבל מאדם שאנו מכירים, בגלל כל כך הרבה מחסומים שקיימים בין אנשים.

אני חושב שכל עוד לא לוקחים את זה לכיוון רע וקיצוני, כל משפט 'מכירים את זה' מורחב שנקרא בשפת הבלוגים פוסט, והפידבקים הנלווים אליו, הוא מתנה כנה שאין לה שום תחליף.

אז היום הייתה ארוחה משפחתית.

כבר ביום לפני אמא ואבא שלי הודיעו בחגיגיות - 'מחר אתם עוזרים לנו לנקות'.

כמה שאני שונא את מבצעי הניקיון האלה. דווקא לא בגלל הניקיון, ממש לא. בגלל שהמבצעים האלה קורים רק במקרה אחד, ורק מסיבה אחת - כשהמשפחה באה, כדי לעשות רושם.

אני מסתכל עליכם כאן מהצד, וחושב לעצמי. כמה צבועים אתם יכולים להיות? אלה ההורים שלכם, סבא וסבתא שלי, שבסך הכול באים לביקור. מה, מה הקטע? אף פעם אתם לא מבקשים מאיתנו לנקות. אבל עכשיו, כשסבא וסבתא באים, צריך לעשות מבצע ניקיון שלם. לסדר את כל החדרים, לטאטא ולקרצף. להציג תמונה שקרית לחלוטין של כל מה שקורה בבית. וכשהם מצלצלים באינטרקום, אבא שלי רץ לענות, כולו רועד ובלחץ, רק שייצא טוב, רק שלא יהיו בושות, שלא יהיה איזשהו גרגר אבק שלא הבחנו בו. הוא עונה, ולרגע משנה את הקול העצבני והמתנשא שלו לקול נעים וצבוע מאין כמוהו, לוחץ על הכפתור ומאפשר לסבא וסבתא שלי לעלות. הם עולים, ומתחילה להתפתח שוב השיחה הבלתי נסבלת הזו, מי השמין וכמה ואיזה גוונים סבתא עשתה בשיער. סבתא שלי מביאה מתנה לאבא ואמא שלי, לכבוד יום הנישואים שלהם, מן צלחת כזו לעוגות. ברור היה שאמא שלי ציפתה למשהו גדול יותר לרגל יום נישואיהם ה-20. אבל ברגע שהיא מביאה את המתנה, אמא שלי ואבא שלי לא מפסיקים להגיד כמה הצלחת הפשוטה הזו יפה, שימושית וקומפקטית, וסבתא מתלהבת ומסבירה לאמא שלי על שימושיה הרבים האפשריים של אותה צלחת מדוברת. בי, בתור צופה בכל זה, עוברת חלחלה. כמה סיפור הם עשו מצלחת מטומטמת, שברור היה שלא היו בדיוק מרוצים ממנה.

אבל רק שתצאו בסדר, נכון? שתראו מרוצים ושהכול ייראה מושלם. כמו שהנישואים שלכם מושלמים, וכמו שהיחס שלכם אלינו מושלם, וכמו איך שפשוט אין שום בעיה בתוך הבית הזה. כי לא משנה מה יקרה, אתם תמשיכו לדבר על כמה שזו השמינה ואיך זה גידל כרס, ותמיד תהיה האווירה הצבועה הזו כשבאים אלינו לבית מצוחצח, יושבים ומפתחים את אותה שיחה ממוחזרת בכל פעם.

מדהים כמה האווירה אצל הסבתא השנייה שלי, שחיה לבד והחיים שלה באמת לא מושלמים, היא אחרת. היא כל כך לא מתעסקת בניקיונות ושהכול ייראה בסדר. היא מתעסקת בנו, באהבה שלה אלינו, מספרת לנו סיפורים אמיתיים ומחממי לב. כמה חבל שאנחנו לא נמצאים אצלה מספיק. אצלה אני מרגיש בבית אפילו יותר מבביתי שלי.

אתם יודעים מה, הורים יקרים? אני סיימתי לקבור דברים מתחת לשטיח. אני לעולם לא אהיה כמוכם. כמה רדודים אתם. בעצם, למה אני אומר אתם? כמה רדוד אתה, אבא. אתה, שיותר חשוב לך שהבית ייראה מצוחצח כשההורים שלך מגיעים, מאשר שתתייחס באופן נורמלי ושוויוני לבן שלך, ולא תצעק עליו אחרי שעזר לך לבנות את התמונה השקרית שאתה כל כך משתדל לפתח.

כי בסך הכול, אם רק נקלף לשנייה את הקליפה חסרת החשיבות הזאת - אין בך כלום.