במשך כל התקופה שחייתי ברמת גן, ילדותי כמובן, העניינים לא היו דינאמיים במיוחד. ילדים, נו.
ביום הזה, שלפני העזיבה לקרית אונו, חשבתי ואמרתי לכולם - מחר מתחיל חלק ב' בחיים שלי. לא היה לי מושג אז כמה צדקתי. כל אירוע שעברתי כאן עזר לי להתבגר ולהתפתח למי שאני היום.

מחר, מחר מתחיל התיכון. החלק השלישי והאחרון של הלימודים בבית ספר.
והיום, יש לי בדיוק את אותה ההרגשה ההיא כמו ביום ההוא לפני העזיבה, אני רואה איך הכול הולך להשתנות בזמן הקרוב, ולשם שינוי אני זה שיוזם אותו, ובמודע. יצאתי ממקומות שלא היו טובים לי, אוטוטו אני מתחיל לימודי תיאטרון במרכז הבמה, וכמובן מחר היום הראשון בלימודים. יצאה לי דווקא אחלה כיתה, יש גם כמה בנות שנראות שוות  אני מקווה שהטימטום שלי ירחם עליי קצת ולא יימנע ממני להכיר אנשים חדשים.
על מגמת תיאטרון, אגב, וויתרתי. החלטתי שכדאי לי יותר ללמוד תיאטרון מחוץ לבית ספר, במרכז הבמה כמו שאמרתי. מה גם שזו עוד הזדמנות להכיר אנשים.

בכיתה ה"עיונית" יש מחנך מגניב ביותר, שהוא במקרה גם סגן המנהל ויש עליו הרבה מחמאות. הקטע הפחות טוב הוא שבגלל שהוא בעמדה בכירה כזאת, הוא יקפיד יותר על תלבושת וכאלה...

על המורה למתמטיקה שלי, לעומתו, יש סיפורי זוועות מהגהנום. אלון קוראים לו, דווקא נשמע שם של נחמד, אבל כל מי ששאלתי אותו עליו עד כה אמר משהו כמו "משתתף בצערך". נקווה שיהיה טוב

בקיצור, נראה לי שהולך להיות שמח בתיכון. חוץ מהעובדה שקרעו אותנו לגמרי במערכת שעות

מה שבטוח, משעמם לא הולך להיות. חלק ג' מתחיל עכשיו.

הסרט היה, הסרט נגמר. סרט טוב היה, הסרט הזה.

נגמר לו הסרט, אנשים קמו מהמקומות.

"איזה לחות יש פה", זה המשפט הראשון ששמעתי.
מילאה אותי מן תחושת רייקנות כזאת.

ניסיתי להיזכר בזריזות ברגשות שחוויתי במהלך הסרט, אבל כל מה שהיה לי בראש זה מן ערפול כזה של זיכרון.
את הרגשות שאנחנו חווים אנחנו חווים רק פעם אחת. האנשים שפעם אהבנו, הרגעים הקטנים שתמיד שימחו אותנו, השטויות שעשינו. אחרי כמה שנים, הכול מתאגד ביחד לגוש זיכרון מעורפל. את הדברים שקרו אז, אנחנו זוכרים בראשי פרקים.
את הדברים החשובים באמת, לעולם איננו זוכרים. אנחנו לא זוכרים איך התרגשנו, איך צחקנו, איך אהבנו. בשלב מסויים כל הרגשות האלה נעלמים בתוך השגרה, עד שצופים באיזה סרט, או קוראים איזה ספר, שלוקח אותך לעולם אחר לכמה שעות. ואז אתה סוגר את הטלוויזיה, סוגר את הספר. ואמא שואלת אם בא לך משהו לאכול. יש דרך אכזרית יותר להחזיר אותך לשגרה?

וברגע הזה, שהייתי צריך להחליט לאן אני הולך בתיכון, הייתי צריך להחליט - לבחור בבטוח, בשגרה, בלימודים העיוניים - או ללכת בדרך הקשה, וללכת על מה שבאמת יעשה לי טוב.
אז פחדתי. פחדתי מהכיתה הזאת שכול הבנים בה מוגדרים כ"הומואים" או סתם מוזרים, פחדתי מגיבוש היתר הזה, פחדתי שאני לא אהיה טוב בזה, פחדתי שאני לא אוהב את זה ואתקע שם, ופחדתי שאני מפסיד דברים שיעזרו לי בעתיד.

פתאום כל הפחדים האלה, ברגע אחד, נראו לי כל כך לא חשובים. הבנתי שמגמת תיאטרון היא בדיוק הדבר שאני מחפש, מה שימלא את הרייקנות, מה שיגרום לי לצאת קצת מהשגרה, מה שיידכא את הפחדים שלי. מה שיגרום לי להגשים את החלומות שלי, לבטא את היכולות שלי, להוציא את הצד היצירתי והאומנותי שבי. לא להיות עוד פעם החכם הזה שמצליח לו בקלות בלימודים. ולהוכיח לעצמי, שאני יותר מזה. אז זהו. את ההחלטה שלי כבר עשיתי, ואני כל כך מקווה שלא עשיתי אותה מאוחר מדי. אני אאבק על המקום שלי בכיתה הזאת.

מגמת תיאטרון - היר איי קאם!

עבדתי, הרווחתי, הכרתי, יצאתי, ביליתי, כתבתי, שחיתי, נזכרתי, שתיתי, השתכרתי, התנשקתי, אהבתי, שנאתי, בכיתי, צחקתי, ניתקתי, חיזקתי, חידשתי, הבנתי, ראיתי, למדתי, התרגשתי, התחזקתי, התגבשתי, השתעממתי, התבגרתי.

ואני עוד חשבתי שיהיה משעמם