לפני שנתיים בדיוק, ב23.9.2007, פתחתי את הבלוג הזה, בפוסט אידיוטי שתוכלו לעיין בו ולצחוק עד דמעות (טוב, הגזמתי). פוסט שבחיים לא היה יוצא לי לכתוב היום.
כמה קרה בשנתיים האלה, כמה השתנה בשנתיים האלה, איך הבלוג הזה השתנה בשנתיים האלה, איך התבגרתי בשנתיים האלה. איך כל פעם שחשבתי ששום דבר כבר לא יכול יותר להשתנות, שזהו, אני עיצבתי את עצמי, וזהו, אני לא אשתנה יותר, וזה אני, החיים הפתיעו אותי וסחפו אותי למקום שאף פעם לא חשבתי שאני אגיע אליו. וגם עכשיו, אני יודע בוודאות שאני אפילו לא בתחילת החיים שלי, אפילו לא עברתי עשירית מהדברים שאני עוד אעבור, ואני כמעט בטוח שעוד עשר שנים אני אצחק על כל הדברים שמטרידים אותי היום.

ובכל זאת, לא צריך להמעיט בערכה של התקופה הזאת. כל השנים עד גיל 12 הם כלום לעומת כל הדברים שקרו בשנתיים האלה. אני שמח על השנתיים האלה, שמח להסתכל על כל הדברים שבניתי ומי שהפכתי להיות, מצחיק אותי לראות כמה אידיוט הייתי פעם, למרות שתמיד חשבתי שאני לא הייתי אידיוט כמו כל הילדים הקטנים האלה. במבט קצר בפוסטים ישנים, תוכלו לראות שבהחלט הייתי. ואין בזה שום דבר רע, זו תקופה כזו בין הילדות להתחלת ההתבגרות, ואני לא מצטער עליה לרגע. לפעמים אני אפילו מקנא בזה שפתח בלוג בגיל 12 וחצי ורק כתב פוסטים אידיוטיים כאלה בלי לחשוב על כלום.

והיום? היום אני די מרוצה מהמקום שלי, שמח ואופטימי רוב הזמן, אבל ברור שיש עוד דברים שהייתי רוצה שיקרו. למצוא יותר את המקום שלי, להתגבש, ביטחון עצמי וכאלה. זה עוד יקרה.

שמתי לב שדווקא אחרי שעזבתי את הכיתה שלי, יצא לי להתחבר יותר לאנשים שהיו שם. תמיד זה איכשהו קורה לי ככה, אבל זה גם אומר שבסופו של דבר אני אתחבר עם כל אחד ממקום שאני אעזוב, אז זה בסדר

בקיצור, אני שמח על קיומו של הבלוג הזה, כבר במשך שנתיים, שמח על הארכיון הזה פה בצד, שמשקף בצורה מאוד ברורה את השינוי הזה שעבר עליי. אפילו אני מופתע

אורן.

כאילו הכל ממשיך, ורק אני נשאר במקום.
פתאום בתוך כל השיגרה הזאת, בכל יום שעובר, אני מאבד את עצמי יותר ויותר.

מה שקרה בחופש הגדול נמחק ביום אחד, ושוב הכול חזר לאותו הדבר.

לאורן הזה, החסר ביטחון

לאורן הזה, ששוב מראה את הצדדים שהוא לא רוצה להראות

לאורן הזה, שהוא לא אני.
יש כל כך מעט אנשים שאני מתנהג אליהם כמו שהייתי רוצה להתנהג באמת, וזה כל כך מעיק עליי. כל כך מתסכל אותי שאנשים שמכירים אותי בתוך מסגרת כמו בצפר רואים את זה שכל כך פחדתי להראות, את זה מהיסודי שהלך עם הראש כפוף ושאל את השאלות הכי מטומטמות.
בכל תחילת שנה אני שוב משכנע את עצמי שאני לא אתנהג ככה יותר, אבל כנראה שזה חזק ממני.
ועם כל המערכת שעות הצפופה הזאת, כל הדברים שיש לעשות וכל הלחץ - אני לא מצליח אפילו לעצור לשנייה ולחשוב על זה.
ללכת לישון קצת יותר מוקדם, ללכת למכון כושר בימים קבועים, ללמוד יותר טוב, לנסות להיות פתוח יותר.

להבין שלא יהרוג אותי לדבר גם עם כאלה שאני לא מכיר, להבין שגם אם ירגישו שאני נדחף לשנייה זה לא יהיה כל כך נורא.

לא, להבין אולי זאת לא המילה. להפנים אולי. זה שאני כותב את זה פה, זה אומר שכבר הבנתי.
נורא קל לדבר. נורא קל לחכות שהדברים יגיעו אליך בלי שתצטרך לעשות כלום.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלתיכון הזה אין צדדים חיוביים, זה כן מרגיש הרבה יותר חופשי וכיפי, הרבה יותר בוגר כזה. וכן יש רגעים שממש טוב לי שם.
אבל אחרי זה נגמר, שוב חוזרת המועקה, ושוב אני מרגיש שהחיים שלי נבלעים בתוך השגרה. ושוב אני מפחד שאני לא אשים לב, ושגם השנה, אני לא אשיג את המטרות והשאיפות שהצבתי לעצמי.
ושוב, אני אגיע אל תחילת השנה הבאה עם הרבה תקוות, שירדו לטימיון ברגע אחד.
צריך להתעורר, ומהר.