מציאות אחרת

כמו בכל יום רגיל קמתי בשעה 7:15 בדיוק,נעתי במיטה בעייפות מוחלטת התלבשתי ועשיתי את מה שאני עושה בכל בוקר אחרי שמסיימת להתארגן יוצאת מאוחר מהבית ותופסת מונית, זאת הפעם הראשונה שאני רואה מונית שחורה איזה מוזר חשבתי.

נכנסתי הנהג לא דיבר ולא הזיז את הראש הוא ניראה כמו בובה "ליהמן" אמרתי לו. כשבאתי לשלם לו גופי גחן קדימה וראיתי שיש לו מספר על היד כמו שהיה בשואה אבל הוא היה צעיר הרהרתי הושטתי לו את הכסף ויצאתי מהמונית.

משהו מוזר קורה פה כולם נראים מפוחדים – "מזה יום השד?!" אמרתי לעצמי.

ראיתי מישהו חדש שנכנס לחדר המורים בטח עוד סטודנט שעוזר אבל עד מהרה הסתבר שהוא אחד מצוות המורים הוא חדש היום זה יומו הראשון. ראיתי את מקס אותו אחד שעומד להיות המנהל בקרוב ועזבו את זה שהוא שכן שלי ראיתי אותו מברך אותו לשלום וכולם כמו בובות מהופנטים ממראה המורה החדש כל צוות המורים!.

הפלאפון שלי צלצל ובקע ממנו רחש ממש מוזר לא הצלחתי להבין מה אומרים ושמעתי מאחורי צעקות,צרחות וכולם התחילו לרוץ לכיוון השער האחורי של בית הספר לכיוון ההרים כנראה שגם אני רצתי עם התלמידים עם רובם לפחות מבלי לדעת למה  שמעתי יריות הבטתי אחורה וראיתי אותו,

את המורה המקולל יורה בתלמיד ובעוד תלמיד הלב שלי דפק במהירות זעה עלתה במצחי רצתי במהירות כמו שלא חשבתי שאני ירוץ שמעתי חלק מהמורים צועקים לנו "תעצרו או שנמשיך לירות ונוריד אחד אחד"

אבל המשכנו, נפלה לידי תלמידה בי"א עצרתי כדי לעזור לה לקום והמשכנו,נשמעו עוד שתי יריות הבטתי אחורה ראיתי לפחות עשרה תלמידים שירו בהם עד כה הם צעקו שוב שנעצור היו מורים שירו לאוויר והיו מורים שהרגו ילדים תלמידים שלימדו אותם במשך היום.

הפעם כולם נעצרו הבטתי מסביב וראיתי שאנחנו מעט היינו בערך כ-60 תלמידים אחרי שהם רצחו כמה.

הרגליים שלי רעדו מרוב מאמץ ואולי אפילו מרוב פחד וחוסר הבנה.

לקחו אותנו אני לא זוכרת איך אבל הגענו למחנה כמו מחנה ריכוז בתקופת השוואה הוא היה מגודר ומעל הגדר היה את החוט טייל הדוקרני הזה, היינו בחוץ היה צריף קטן של המורים כנראה.

לא היה לנו איך לברוח חלק ניסו ובאותו רגע נפלו על האדמה חלק מתפתלים מכאבי הירייה וחלק נפלו ולא אמרו דבר.

הייתי לבד!, איפה כולם חשבתי יופי הם מהבצפר אבל איפה החברים?!,

ראיתי את המורים מדברים עם המנהיג שהיה כמו היטלר ברועה  ושערו היה כמו היטלר, המורים היו מהופנטים לדבריו עשו כל מה שהוא ביקש היה להם קעקוע שעשו בשבילו.

המנהיג התקדם לעבר נקודה שבה יוכל כנראה לראות את כולנו את פרצופינו המפוחדים והמורים נעמדו סביבנו עם נשקים\סכינים דרוכים.

המנהיג פצה את פיו והתחיל לדבר-" למקרה ואתם לא מזהים אתם בפולין". התלמידים הסתכלו אחד על השני בפחד אין סופי הברק שהיה בעיניהם לנסות לברוח התפוגג.

"מצאנו עוד כמה תלמידים שניסו לעשות את אותה השטות שניסיתם לעשות בהתחלה,והם יצטרפו אליכם עוד כמה דקות אני מקווה שאתם הברחתם מראשכם את הרצון לברוח מכאן"

הוא אמר את זה בנימה רצינית של אדם שלא אכפת לו להרוג ילד כמו שהוכיח בהתחלה. ואין שום דרך לנסות להתנגד לו, הלילה ירד חלק מהתלמידים נרדמו מרוב מרץ הפעם לצידי הייתה החברה הכי טובה שלי שמחתי לראותה חייכתי אליה מתוך העצב ולחשתי לה באוזן שאנחנו עוד נצא מפה.

חיכינו שחלק מהמורים יעלמו מעינינו והתחלנו להתגנב עד שמצאנו פריצה קטנה בגדר זחלנו ועברנו לצד השני בהתחלה המשכנו לזחול שגופינו צמוד לאדמה הלחה ואז התחלנו לרוץ לתוך היער ראיתי את הפנסים על גבי כנראה מישהו קלט אותנו אחרי דקה שנראתה לנו כנצח התחלנו לשמוע את המורים צועקים שהלכנו משם, ועצרו הם הוסיפו לצעוק, יריות באוויר נשמעו ניסו לירות גם באנו באיזה שהו רגע ולא פגעו בנו צעקתי לה שתרוץ שאסור לנו לוותר והיא אמרה שאנחנו לא נמות פה בידי מפלצות. המשכנו לרוץ מכל הכוח העפנו את הענפים שסטרו על פנינו עם ידינו המורים היו יחסית רחוקים אבל עדין הלכו וקרבו היה קטע של כמו נפילה לאדמה הרבה יותר נמוכה אני נפלתי בה וצעקתי לחברה שתמשיך שאני כבר יגיע שמעתי את קול המחנכת מעלי ודפקתי בריצה הדבקתי את החברה והמשכנו לרוץ בכל הכוח נשמעו 3 יריות כל כך קרובות הסתכלתי עליה על החברה הכי טובה שלי וראיתי שירו בה המפלצות האלה הרגו את החברה הכי טובה שלי!,התחלתי לבכות נענעתי אותה צעקתי לה שתקום שאנחנו חייבות לברוח שאסור לוותר .מבעד לדמעות ראיתי נעל חום בז' כמו שיש למחנכת הרמתי את מבטי אליה וראיתי את קצה הקנה מכוון אל ראשי, היא שאלה עם יש משהו אחרון שאני רוצה לעשות עניתי לה שכן שאני רוצה להתקשר לאמא כנראה כדי להגיד לה על החברה ועל זה שאני מצטערת היא הנהנה בהסכמה הוצאתי את הפלאפון חייגתי על הצג היה כתוב "אמא".

הצמדתי את הפלאפון לאוזני שמעתי צלצול הפלאפון שלה צלצל הצלצול היה כל-כך קרוב וכל-כך מוכר זה של המחנכת הבטתי שוב על הצג היה כתוב "אמא " איך זה שהפלאפון שלה מצלצל הסתכלתי עליה במבט מבולבל.

ואז היא צחקה השרשרת רעדה על צווארה מרוב צחוק ואמרה-

"מה אל תגידי לי שאת לא זוכרת..שאמצתי אותך אחרי התאונה"

הדבר היחיד שנפלט ממני זה צרחה

ועם הצרחה יצאתי מהסיוט.

זה חלום שחלמתי ניפנה כמה לילות זה היה מפחיד ממש.

כמה תמונות בשביל ההמחשה:

-הכי קרוב שמצאתי היו עצים גם יותר עבים וגדולים