Fade to Black

אז, זהו, אתמול אחרי הפוסט שלי אמא שלי נכנסה אליי לחדר.
והתחילה לדבר איתי על המצב, ניסיתי לעודד אותה כמה שיכולתי, עד שבסופו של דבר
זה הגיע למצב שהיא החלה לבכות, קצת מוזר, שאתה קטן, אתה חושב שההורים שלך הם
כל-יכולים, הכי חכמים, הכי חזקים וכ"ו, שאתה מתבגר יותר אתה קולט שהם הרבה יותר
אנושיים ממה שחשבת, אבל הבכי הזה היה משהו מיוחד, זה לא בכי של אכזבה מבן שמעשן,
או שהוא לא הצליח במשהו, זה היה בכי שונה, בכי של "נקודת שבירה" – נקודת שבירה
מהלחץ שהגענו אליו, אם זה כל העניינים שקרו לי, ואמא שלי שמעה עליהם ואם זה המחסור
בכסף, וזה שהמקרר התקלקל, וזה שאין עבודה, הכל ביחד נאגר בדמעה אחת או שתיים.
מאוד קשה לראות את אמא שלך במצב כזה, אני נזהרתי בכל דבר שאמרתי וניסיתי להוציא אותה
מזה, בסופו של דבר נסגרה השיחה בכך שהיא תנסה ללכת לראיון עבודה בכמה עבודות
שהיא לא הייתה בטוחה לגביהם, ושאני תומך ומאמין בה, שהיא לא צריכה לבכות...

עוד בשורה קצת יותר משמחת, זה שפגשתי את אבא שלי היום וסיפרתי לו בדיוק על מה שקרה,
וככל הנראה מה שהיה זה מעין "טלפון שבור" אבל בנוסח המגעיל של המילה, דוד שלי שמע
ותרגם בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע (שזה רחוק מהאמת), והעביר את זה לסבתא שלי בצורה
שבה התחשק לו, סבתא שלי שאוהבת אותי ואת אבא שלי סיפרה לו על זה, ובסופו של דבר
מ"אני רוצה לשפר את היחסים עם אבא שלי ולעבוד על הבעיות איתו" הפך להיות:
"אבא שלי אחראי לכל הבעיות שלי בחיים", אז נראה לי שאצל דוד שלי "הטלפון נשבר" וכן
הוא נשבר לחלוטין, אני לא הולך לדבר איתו יותר על שום דבר שקשור בחיים שלי.

אז זהו, דברים מתחילים להיות ברורים יותר,
וזהו, הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, לחשוב על ההמשך...