Fade to Black

טוב טוב לשני חלקים, אמא שתמיד תמכה מבחינה רגשית אך השכר שלה היה נמוך, ואבא עם
שכר גבוה, שהיה נותן מבחינה כספית את כל מה שהיינו צריכים, אבל מה שאחותי לא יודעת,
זה הכמות פעמים שנכנסתי איתו לעימותים או לעימותים בינו ובין אמא שלי בשביל לקבל כסף,
שבין השאר הוא היה אומר לי שהוא רוצה לעזוב את כל, אותנו [אותי ואת אחותי] וזהו, לצאת
מכל התחייבות, אחותי אף פעם לא היתה נכנסת איתו לעימותים כספיים, בגלל שאני הייתי "השליח".
בכל מקרה, לפני כמה ימים הייתה את השיחה הכי מוזרה שאי פעם שמעתי בין אמא שלי לאבא שלי,
אחרי הסערה העצומה שהייתה, אבא שלי צלצל כדי לבקש "שלום", ז"א שהוא רוצה שהיא והוא ידברו
בלי צעקות ועצבים, על ההמשך, שניהם הסכימו שזה לא יכול להמשיך ככה...


"...Sure, if we change our perspective
I'm certain, I would change today
I'm certain, it will change our ways
when things fall in to place

I want you to lead me
Take me somewhere
Don’t want to live in a dream one more day..."

אז... זהו מתחילים לעבור עליי ימים הרבה יותר טובים בזמן האחרון...

בתוך כל הקושי והדברים שקרו פגשתי בארוחת חג שעשינו אצל השכנים ילדה מאוד נחמדה,
דיברנו קצת, ולקחתי את המספר שלה, יום אחרי זה צלצלתי והיא עונה בקול חמוד למדיי,
אז סתם דיברנו וזה, ואז שאלתי אותה אם היא תרצה לצאת איתי מתישהו והיא השיבה בחיוב.
אז אני דיי מבסוט, הייתה תקופה של "יובש" מבחינת בנות ובכלל חברתית כי רוב החברים / ידידות
שלי התגייסו ואני (שאני דיי קטן לשכבה שבה הייתי) מתגייס במועד יחסית מאוחר... נקווה
שיצא מזה משהו.
מעבר לזה, אבא שלי החליט לעזור לנו יותר, והוא מתחיל לבוא שוב אלינו יחסית הרבה [בשבוע
האחרון הוא בא לפחות פעמיים, לעומת חודש שעבר שהוא לא בא בכלל], ודיברתי איתו דיי
הרבה בימים האלה, ככה שהתקרבנו קצת יותר, ובכלל התחלתי לחדש כמה וכמה קשרים ישנים,
או אנשים שיחסית התנתקתי מהם בגלל סיבות כאלו ואחרות.
אז זהו, אני מרגיש שהתחושה העכורה ששררה בבית שלי מתחילה לאט לאט לעזוב, ואני בהחלט מקווה
שיהיו עוד חדשות טובות בהמשך.

מצטער שזה יחסית קצר, יש לי קצת מחסור בזמן היום :>
אז להת’.

אז, זהו, אתמול אחרי הפוסט שלי אמא שלי נכנסה אליי לחדר.
והתחילה לדבר איתי על המצב, ניסיתי לעודד אותה כמה שיכולתי, עד שבסופו של דבר
זה הגיע למצב שהיא החלה לבכות, קצת מוזר, שאתה קטן, אתה חושב שההורים שלך הם
כל-יכולים, הכי חכמים, הכי חזקים וכ"ו, שאתה מתבגר יותר אתה קולט שהם הרבה יותר
אנושיים ממה שחשבת, אבל הבכי הזה היה משהו מיוחד, זה לא בכי של אכזבה מבן שמעשן,
או שהוא לא הצליח במשהו, זה היה בכי שונה, בכי של "נקודת שבירה" – נקודת שבירה
מהלחץ שהגענו אליו, אם זה כל העניינים שקרו לי, ואמא שלי שמעה עליהם ואם זה המחסור
בכסף, וזה שהמקרר התקלקל, וזה שאין עבודה, הכל ביחד נאגר בדמעה אחת או שתיים.
מאוד קשה לראות את אמא שלך במצב כזה, אני נזהרתי בכל דבר שאמרתי וניסיתי להוציא אותה
מזה, בסופו של דבר נסגרה השיחה בכך שהיא תנסה ללכת לראיון עבודה בכמה עבודות
שהיא לא הייתה בטוחה לגביהם, ושאני תומך ומאמין בה, שהיא לא צריכה לבכות...

עוד בשורה קצת יותר משמחת, זה שפגשתי את אבא שלי היום וסיפרתי לו בדיוק על מה שקרה,
וככל הנראה מה שהיה זה מעין "טלפון שבור" אבל בנוסח המגעיל של המילה, דוד שלי שמע
ותרגם בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע (שזה רחוק מהאמת), והעביר את זה לסבתא שלי בצורה
שבה התחשק לו, סבתא שלי שאוהבת אותי ואת אבא שלי סיפרה לו על זה, ובסופו של דבר
מ"אני רוצה לשפר את היחסים עם אבא שלי ולעבוד על הבעיות איתו" הפך להיות:
"אבא שלי אחראי לכל הבעיות שלי בחיים", אז נראה לי שאצל דוד שלי "הטלפון נשבר" וכן
הוא נשבר לחלוטין, אני לא הולך לדבר איתו יותר על שום דבר שקשור בחיים שלי.

אז זהו, דברים מתחילים להיות ברורים יותר,
וזהו, הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, לחשוב על ההמשך...