אני לרוב פשוט מתעצלת לכתוב... משהו נורא.
שומדבר מיוחד, סתם שבת לא מיוחדת עם 2 חברות שנמצאות במצב כפית... אחת אחרי ניתוחון ואחת שלא מפסיקה להקיא את נישמתה מיום חמישי... אז להיות חובשת לא נגמר אחרי שמשתחררים, זה תמיד נשאר כי הידע לא נעלם והאיכפתיות כמובן שלא. אז גם אם אני מתחמקת מכל עבודה כלשהי שקשורה לחובשת אני מוצאת לזה שימוש עם\בלי רצון בין החברים שלי, חבר שלי, המשפחה שלי, המשפחה שלו..
לא איכפת לי האמת, אני באמת אוהבת לעזור,ועושה את זה מכל הלב וללא תנאי וללא מחשבה של 'מה אני אקבל בתמורה'
אבל עכשיו ניקלט לי שזה משהו שלא יעזוב אותי לעולם. כמו שנגיד מישהו שהוא טכנאי טלפון, לנצח הוא יהיה כזה גם אם הוא יפסיק לעבוד במקצוע הזה...
עזבו, מחשבות שעלו לי של רגע. דוגמא קצת גרועה הטכנאי טלפון חח....
המבצע המשפחתי הקרוב של אחותי ושלי זה לשלוח את ההורים ליפן!
למה יפן? כי אחי היקר שם כבר יותר משנה (עם הפסקה של שבועיים בחגיי תשרי, אבל זה לא נחשב) והגעגועים עולים על כל דימיון וזאת תיהיה אחלה תמיכה נפשית לכל הצדדים... אז אנחנו עומלות על לחץ חברתי.
בנוסף אני מתוסכלת שאני לא מוצאת עבודה, כולה מה רציתי איזה משרד נחמד, כדי שיהיה לי תירוץ להתלבש אלגנטי, לא לשבור את הראש יותר מידיי, משהו קליל עדיף קל"ב.. כל דבר זה ת"א ורמאויות ומשמרות... לא רוצה להשתעבד לעבודה שלי או להתפשר מידיי ואז להיות עסוקה בלסבול שם ובשליליות... הצילו.
זהו עד עכשיו, אני רעבה!
שבוע טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
