בשמלה לבנה.

החזקת לי את היד ובאוויר התעופף לו פרפר בין פרחים לבנים ואדומים,

מזכיר לנו שכל נפנוף כנף שלו משנה משהו בצד השני של כדור הארץ.

עזבתי לך את היד והתחלתי ללכת. בלי לדעת לאן, אבל מה שבטוח זה לבד.

לפעמים אני מועדת, ואין שם מישהו שיתן לי את היד התומכת ויעזור לי לקום, אבל זה היופי,

כי לפעם הבאה אני לומדת לקפוץ מעל המכשולים הקיימים, לבד.

אני מסתכלת לשמיים לפעמים ביום ולפעמים בלילה ולא מאמינה ליופי העצום שיש בהם.

הם כמו תפאורה שכולם רגילים אליה, עד שלפעמים אנשים מפספסים את היופי שטמון בהם.

זה משהו כל כך טריוואלי שהיום הופף ללילה וההפך, אבל מה היה קורה אם זה היה נעצר יום אחד?

שאלות אלה מלוות אותי כשאני הולכת לעבר מטרה לא ידועה, כיוון לא ברור.

אבל אני צועדת דיי בביטחה, כי הדרך שלי נכונה ותוליך אותי למקום הנכון.

האנשים שיושבים בדרך, בשולי הדרכים מועדדים ומצדיקים את דרכי, אם בהתנהגותם ואם במילותיהם.

המיתוסים הם הכוכבים שלי בלילה, מעירים לי את הדרך וברגע שאני מבינה כמה הם שגויים הם מתנפצים ואור אדיר נוצר, והנה הדרך שלי מאורת, כמו שטיח אדום הנפתח במיוחד לכבוד מלך זר ממדינה משונה.

אם תשאלו אותי אני אגיד לכם שלי אין תשובות, יש לי רק שאלות, והסקרנות מוליכה אותי קדימה, בעיוורון מוחלט.

צעד אחרי צעד, מעידה אחר נפילה, אני מתקדמת. לפעמים קצת במעגלים, לפעמים קצת אחורה.

אבל אני מתקדמת, זה לא נראה לעין, קצת כמו התקדמות אבולוציונית שנמתחת על אלפי מיליוני שנים.

אף אחד לא שם לב, אבל בסוף זה קורה.

בסוף אתה נהפך לבן אדם.