ושוב המחשבות הקטנות האלה מטפסות למוח.
וכל הדרכים נפרשות לפני.
היעילות, המהירות והכאב.
הגוף שלי חולל שוב. והנפש גם.
הכמיהה שלי לאהבה הביאה אותי לדיכאון.
אני מתהלכת בעולם עם הפנים למטה בלי רצון לכלום.
כבר כמה ימים אני לא אוכלת. לא ישנה. רק בוכה.
אלוהים יודע מתי הכאב הזה יפסק.
אני מרגישה שאין לי אוויר כבר בנשמה. שהוציאו ממני הכל.
די קחו אותי תעשו מה שבא לכם גם ככה הגוף שלי הוא כבר לא אותו הדבר מאותו יום.
הוא כבר לא שלי.
השפלת אותי, הורדת אותי על ארבע, מתחננת לעוד ניסיון ועוד ניסיון.
הכעסים שלך עליה יוצאים עלי. ומה אני עשיתי? כלום רק רציתי שיאהבו אותי כבר.
שיאהבו אותי.
אבל לא, אף אחד לא רוצה.
אני אמרתי לך על הכל אמן. הפכתי להיות השפחה שלך. לכזאת רמה של השפלה הגעתי.
ואני במין מנטרה מטורפת שזה מגיע לי, אני לא שווה יותר מזה, אף אחד לא ירצה יותר מזה.
אני כלום, אני אוויר.
ואיך ז תמיד תמיד תמיד באשמתי.
אה לא רוצה אותי כי אני עשיתי, אמרתי, הלכתי, זזתי, בצורה כזאת.
והנה "נכשלתי" במבחן שלך.
אני סתם עוד אחת. סתם.
מגיע לי שירביצו לי.
מגיע לי שיתעללו בי.
מגיע לי להיות מושפלת.
כי מה אני ומי אני אם לא סתם מישהי?
והקול הקטן הזה במוח מטריף אותי עולה ויורד, חוזר והולך.
הדרכים רצות מול העיניים.
ואני משתדלת, כמה שאני משתדלת כמו כל דבר בחיים שלי ושום דבר לא טוב לו, לא טוב לכם.
תמיד אני באמצע לא מספיק טובה. תמיד.
I'm tired of being what you want me to be
Feeling so faithless, lost under the surface
I don't know what you're expecting of me
Put under the pressure of walking in your shoes...
Caught in the undertow, just caught in the undertow...
Every step that I take is another mistake to you...
Caught in the undertow, just caught in the undertow...
ועכשיו , אחרי שהבכי יצא נשאר רק העצב.
שוב לאסוף את הרסיסים ולהמשיך ללכת.
אין לי כבר כוח, אני רועדת וקר לי ביום הכי חם בשנה.
אני רוצה רק שקט, שקט מהקולות.
שמישהו יציל אותי, יגיד לי שיהיה בסדר שמישהו יגרום לזה להיפסק כבר, אני לא יכולה להרגיש יותר את הכאב הזה.
הראש מתפוצץ הלב נשבר וזה רק אני עכשיו קליפה ריקה שמתמלאת בעצב, עצב שמציף כל חלקיק בגוף שלי.
גורם לי לאבד שליטה, ולשאול מתי לעזאזל זה יגמר כבר.
די. נגמר לי הכוח.